ע"פ 3352/19 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור לפי סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד שניתנה ביום 5.5.2019 בע"פ 2361-05-19 (השופט ע' דרויאן-גמליאל ). בהחלטה זו דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לעכב את ביצועו של עונש המאסר שהשית עליו בית משפט השלום רמלה (השופט מ' מזרחי , ס"נ) בגדרו של ת"פ 48793-06-17, בעקבות הרשעתו בעבירות מין בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, עד אשר יוכרע ערעורו על הכרעת הדין ועל גזר הדין במסגרת ע"פ 2361-05-19 הנ"ל. בהחלטתי מיום 21.5.2019 הארכתי את המועד שנקבע על ידי בית משפט קמא להתייצבות המערער לריצוי עונשו עד למתן החלטה אחרת.

אני דן בערעור זה כדן יחיד מכוח סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו ע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 145 (2004)).

ההליכים הקודמים

2.

ביום 21.6.2017 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); וכן גרם מעשה מגונה, עבירה לפי סעיפים 350 ו-348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, בין השנים 2011-2007 או בסמוך לכך, ביצע המערער מעשים מגונים ב-א.א., קטינה ילידת שנת 1998, ובאחותה ב.ב., קטינה ילידת שנת 2000. לפי כתב האישום, מעשים מגונים אלו בוצעו בבית המערער, במכוניתו ובמשרדו. אין סיבה שאפרט מעשים אלה. די אם אומר כי הם כללו נגיעות הדדיות באברי מין (ללא החדרת אצבעות) ובחלקי גוף מוצנעים אחרים, אשר נעשו לשם גירוי או סיפוק מיני.

3.

המערער כפר בעובדות אלה וטען לחפותו המלאה.

4.

ביום 20.12.2018, לאחר סיום שמיעת ההוכחות בתיק, הורשע המערער במעשה מגונה (ריבוי עבירות) ובגרם מעשה מגונה אשר בוצעו כלפי א.א. (פרטי האישום 4-1), וזוכה מחמת הספק מעבירות המין שלפי הנטען נגדו בוצעו כלפי ב.ב. (פרטי האישום 7-5). ביום 21.3.2019 גזר בית משפט השלום רמלה את דינו של המערער, והשית עליו 48 חודשי מאסר בפועל; 9 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו מבית הכלא עבירת מין; וכן פיצויים בסך 100,000 ש"ח ל-א.א.

5.

המערער הגיש ערעור לבית משפט קמא ובו הוא מבקש לבטל את הרשעתו בפרטי האישום 4-1 או, למצער, להקל בעונשו.

6.

בד-בבד עם הגשת הערעור, הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בקשתו זו נדונה על ידי בית משפט קמא בישיבה שהתקיימה ביום 5.5.2019, ולאחר שמיעת הצדדים נתן בית המשפט את החלטתו. החלטת בית משפט קמא התייחסה למשמעות עיכוב הביצוע על שלומה הנפשי ועל רווחתה של א.א. וכן לחומרת העבירות בהן הורשע המערער ולסיכויי ההצלחה של ערעורו. בית משפט קמא העריך את סיכויי הערעור להביא לביטול ההרשעה כקלושים. באשר לערעור על העונש, בית המשפט קבע כי אורכו של עונש המאסר שהושת על המערער – ארבע שנים – איננו מצדיק את עיכוב הביצוע המבוקש, שכן ערעורו של המערער יישמע ויוכרע לפני שתקופה זו תחלוף ואין לחשוש מפני "תוצאה לא-רצויה של מיצוי המאסר טרם פסק הדין בערעור". החלטת בית משפט קמא התייחסה, בין היתר, לעדותה של א.א. ולאמון שבית משפט השלום נתן בה; לעדות חברתה של א.א.; לשיהוי בהגשת תלונתה של א.א.; לחוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינה שהוגשה לבית משפט השלום; וכן להתרשמותו השלילית של בית משפט השלום מעדות המערער. בית משפט קמא הוסיף וקבע בהחלטתו כי על אף שהמערער "מבקש להעטות על ערעורו גלימה אחרת" ולתארו כהליך שבא לתקוף את ההיגיון שמאחורי ממצאי העובדה המרשיעים אשר נקבעו על ידי בית משפט השלום, מדובר, לאמיתו של דבר, בערעור שתוקף את התרשמותו של בית משפט השלום ממהימנותה של א.א. כעדה. קביעה זו הובילה את בית משפט קמא להערכתו ביחס לסיכויי הערעור על ההרשעה: סיכויים אלה הוערכו, כאמור לעיל, כקלושים מאחר שערכאת הערעור איננה מתערבת, בדרך כלל, בממצאי המהימנות שמקורם בהתרשמות ישירה מעדים. לצד זאת, ציין בית משפט קמא כי המערער הינו אדם מבוגר; כי אין לו עבר פלילי; כי כיום לא נשקף ממנו סיכון משמעותי; כי הוא התייצב לדיונים כסדרם; וכי לא נקבעו לגביו תנאים מגבילי חירות כלשהם במהלך משפטו. לאחר ששקל שיקולים אלו כמכלול, דחה בית משפט קמא את בקשת המערער, ומכאן הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

7.

המערער מלין על החלטתו של בית משפט קמא. לטענתו, סיכויי הערעור, אף אם הם נמוכים, אינם בבחינת חזות הכל, שכן ניתן – ואפילו ראוי, לשיטתו – לעכב את ביצוע עונש המאסר כאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן. המערער מוסיף וטוען כי במקרה דכאן נסיבות כאמור מתקיימות: למערער אין עבר פלילי ולא נשקפת ממנו שום מסוכנות לפרט או לחברה; העבירות המיוחסות לו בוצעו לפני זמן רב, אם בכלל; והוא לא היה נתון תחת תנאים מגבילים כלשהם במהלך משפטו ואיננו נתון בתנאים מגבילים גם כעת. עוד טוען המערער כי לשם עיכוב ביצוע עונש מאסר די בכך שטענותיו תהיינה ראויות להישמע לפני ערכאת ערעור, ואין כל צורך להראות סיכויי ערעור גבוהים.

8.

כמו כן טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי ערעורו בא לתקוף את ממצאי המהימנות שמקורם בהתרשמותו של בית משפט השלום מהעדים. לדבריו, ערעורו ממוקד בדרך הסקת המסקנות בה הלך בית משפט השלום ובסבירות קביעותיו. המערער מדגיש בהקשר זה כי איננו תוקף את מהימנותה הסובייקטיבית של א.א. אלא אך את מהימנותה האובייקטיבית, אשר נגזרת ממצבה הנפשי. לפי המערער, במצב דברים זה מתקיים חריג לכלל בדבר אי-התערבות של ערכאת הערעור.

9.

עוד טוען המערער כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, סיכויי ערעורו להתקבל אינם קלושים כלל ועיקר. ערעור זה, לדבריו, מצביע על ממצאים עובדתיים אשר סותרים את גרסתה של א.א. ושוללים את היתכנותם של האירועים המתוארים בעדותה. בהקשר זה טוען המערער כי קיים קושי לא מבוטל בהסתמכות על עדותה של א.א. לנוכח מצבה הנפשי הרעוע; וכי בית משפט השלום לא ייחס משקל ראוי למשמעות זיכויו מן העבירות כלפי ב.ב. על אמינות גרסתה של א.א. המערער טוען גם כי גרסתו שלו, אשר שוללת את הנטען נגדו בכתב האישום מניה וביה, היתה – ועודנה – אמינה, סדורה, קוהרנטית, ואף נתמכת על ידי ממצאים ועדים רבים, שביניהם ניתן למצוא גם את אחותה של א.א., ב.ב. המערער מדגיש כי חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית אשר הוגשה מטעמו לבית משפט השלום מחזקת טענה זו, וכי בית משפט השלום שגה בהחליטו שלא לייחס לה משקל משמעותי.

10.

המערער מוסיף וטוען כי החלטתו של בית משפט קמא לוקה בפגמים נוספים מעבר לאלו שפורטו לעיל. כך למשל טוען המערער כי בית משפט קמא התייחס לטענות כבדות משקל שהלה העלה בערעורו בצורה כללית וסתמית; כי החלטת בית משפט קמא מסתמכת על "עובדות" שאינן עובדות; וכי עדות חברתה של א.א., שאף היא נזכרת באותה החלטה, מלאה בקשיים שלא זכו להתייחסות כלשהי. לנוכח מכלול פגמים אלה מבקש המערער כי אבטל את החלטת בית משפט קמא ואעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו עד להכרעה בערעורו.

11.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 26.5.2019 חזר המערער על טענותיו, ואילו המשיבה ביקשה כי אדחה את הערעור מהנימוקים המפורטים בהחלטה קמא.

דיון והכרעה

12.

סבורני כי דין הערעור להידחות.

13.

מערער המגיש את ערעורו לפי סעיף 87(ד) לחוק העונשין נושא בנטל שכנוע כבד. עליו לשכנענו כי הערכאה קמא חרגה משיקול הדעת אשר הותווה עבורה – כבית משפט לערעורים פליליים – בהלכת שוורץ (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)).

14.

הלכת שוורץ מורה לנו כי "[...] הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר [אשר] נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק" (שם, בעמ' 267) היה ונשאר עמנו, כאשר הוא משמש נקודת מוצא לכל בקשה בדבר עיכוב ביצועו של עונש מאסר אשר מושת על נאשם שנמצא חייב בדינו. הווה אומר: הגשת ערעור איננה עוצרת את אכיפת הדין הפלילי נגד מי שכבר לא נהנה מחזקת החפות (שם, בעמ' 277-276).

15.

כפי שהזדמן לי להסביר בפרשת גודובסקי (ראו ע"פ 5735/18 גודובסקי נ' מדינת ישראל , פסקאות 23-22

(9.1.2019)), נקודת מוצא זו לא תהא תמיד זהה לנקודת הסיום, שכן ערכאת הערעור רשאית לעכב את ביצוע עונש המאסר במקרים המתאימים לכך כדי לאפשר לנאשם שנמצא חייב בדינו למצות את זכות הערעור שלו (ראו הלכת שוורץ , בעמ' 273-271, 278-277). שיקולים שאותם יש לשקול במסגרת זו כוללים את טיבה ואת חומרתה של העבירה בה הורשע הנאשם; את אורכו של עונש המאסר שהושת עליו; את הסכנה לביצוע עבירות נוספות, לשיבוש מהלכי המשפט או להימלטות מאימת הדין שתהא נשקפת ממנו אם יהלך חופשי עד להכרעה בערעורו; את נסיבותיו האישיות; וכן – עיקר העיקרים – האם יש לו, לנאשם, "סיכויים לכאוריים טובים" להצליח בערעורו (שם, בעמ' 281-277). בעניינם של סיכויי הערעור, הלכת שוורץ הבהירה הבהר היטב כי לערעור אשר בא לתקוף את ממצאי המהימנות של הערכאה הראשונה אין , בדרך כלל, סיכויים לכאוריים טובים להתקבל (ראו שם, בעמ' 280).

16.

הקפדה על הכלל בדבר ביצועו המיידי של העונש חשובה עד מאוד מקום שמדובר בעונש מאסר שהושת בגין עבירות מין – מאסר שאחת ממטרותיו היא הרתעת עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות (כמוסבר בהחלטתי בע"פ 8560/18 זבורוף נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (26.12.2018) (להלן: עניין זבורוף )). עיכוב ביצועו של עונש מאסר אשר מוטל על עבריין מין ראוי הוא שיהא בגדר חריג שבחריגים. חריג זה ראוי שיחול רק במסגרת ערעור על הרשעה שבגדרו מועלית טענה מוגדרת וכבדת-משקל לכאורה, שאין לה מענה ברור אשר מניח את הדעת (ראו שם).

17.

במקרה דנן, הערכאה קמא הפעילה את שיקול דעתה בהתאם לאמות מידה אלה; ומשכך, אין כל עילה להתערב בהחלטתה.

18.

למען הסר ספק ומעבר לנדרש, בחנתי את פסק דינו של בית משפט השלום רמלה שמצא את המערער אשם בעבירות כלפי א.א. פסק דין זה מבוסס, רובו ככולו, על התרשמותו החיובית של בית המשפט מעדותה של א.א. (ראו עמ' 26-5 להכרעת הדין). עדותה של א.א. לא היתה בגדר עדות יחידה במובן של סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. למרות זאת, בית משפט השלום נימק את ממצאי המהימנות שלו ביחס לעדותה של א.א. בהרחבה ומצא את עדותה אמינה מעבר לכל ספק סביר. ממצאים אלו התבססו, בין היתר, על כך שא.א. השתדלה לדייק בדבריה; נמנעה מהגזמות; וכן הצביעה על פרטים שזכרה ואשר תאמו את מצב הדברים לאשורו (כגון אלו שראתה במשרדו של המערער, שם ביקרה יחד עם אחותה הקטנה, ב.ב., בנסיבות שמעוררות תמיהה). בית משפט השלום גם התרשם באופן שלילי מעדות המערער, ודי אם אזכיר בהקשר זה את הפער בין עדותו בבית המשפט לבין הדברים שאמר בהודעתו במשטרה, ת/1 (ראו עמ' 53 להכרעת הדין). כמו כן התרשם בית משפט השלום לשלילה מעדותה של אשת המערער (ראו שם, בעמ' 88-83) ומכמה עדים אחרים אשר באו לתמוך בגרסת החפות שלו (ראו שם, בעמ' 77-72; 91), לרבות עדה מומחית שמסרה חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית אשר ייחסה לא.א. פנטזיות על יסוד מסמכים שהובאו לעיונה, מבלי לפגשה, לראיינה ולבדקה (ראו שם, בעמ' 100-92).

19.

המערער טוען כי הממצאים העובדתיים שבבסיס הרשעתו הינם נטולי היגיון. לדבריו, ממצאים אלה נשללים על ידי השגרה שהיתה נהוגה בביתו הומה-האורחים בערבי יום שישי, אשר לא נתנה לאיש שום הזדמנות לבצע מעשים מגונים מבלי שיראוהו. דא עקא, בית משפט השלום התייחס לטענה זו ודחה אותה מהנימוק הבא: קורה לא אחת שמעשים מגונים מתרחשים בקרבת אנשים שלא רואים אותם; מה גם שהמערער עצמו מסר בהודעתו במשטרה ת/1 כי "היו מקרים שבהם אחרי סעודת שבת, הייתי נשאר למעלה בקומה שנייה. והילדה א.א. היתה עולה למעלה ומספרת לי על מר לבה והצרות על המשפחה ועל החברות. וזה היה נמשך שעות" (ראו עמ' 53 להכרעת הדין).

20.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי שבית משפט קמא טעה בסווגו את ערעורו של המערער כערעור הבא לתקוף את ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום; וממילא אין בידי לקבוע כי בפי המערער ישנה טענה מוגדרת וכבדת-משקל לכאורה נגד הרשעתו, שאין לה מענה ברור המניח את הדעת (ראו עניין זבורוף , פסקה 10). המערער לא הרים אפוא את נטל השכנוע המוטל עליו.

21.

באשר לערעור המופנה נגד עונשו של המערער – גם בעניין הזה הנני מסכים לחלוטין עם בית משפט קמא; ואין לי אלא לחזור על דבריו כי "תוצאה לא-רצויה של מיצוי המאסר טרם פסק הדין בערעור" לא תהא נחלתו של המקרה דנן. דברים אלו תואמים, כמובן, את הלכת שוורץ אשר מורה לנו כי

"כאשר הערעור נסב על חומרת העונש [...] הפרכת חזקת החפות – היא חלוטה. [...] בחינת טיב הערעור וסיכוייו תיעשה בשים לב לכללים בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור בענישה שגזרה הערכאה הדיונית ולשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין תקופת המאסר שהושתה על הנידון . כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (ראו הלכת שוורץ , בעמוד 282; ההדגשה הוספה – א.ש. ( .

22.

אשר על כן אני דוחה את הערעור.

23.

המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 7.7.2019, בשעה 10:00, בבית סוהר הדרים, או במקום אחר על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותקים מפסק הדין שניתן בעניינו על-ידי בית משפט שלום רמלה ומהחלטה זו. המערער יתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר בטלפון 08-978-7377 או 08-978-7336. עד להתייצבות כאמור יחולו על המערער התנאים המגבילים אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 5.5.2019.