ע"פ 3355/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער היה נשוי למתלוננת במשך כתשע שנים, ולהם שני ילדים. במהלך שנת 2006 איים המערער על המתלוננת מספר פעמים כי יהרוג אותה. בשעות הערב של אחד מימיו של חודש יולי 2006, ועל רקע טענתו כי אשתו לא התירה לילדתם ללכת לבית הוריו, נטל המערער סכין מטבח ודקר את המתלוננת בגבה. בעקבות דקירתה נפלה המתלוננת, ומשניסתה לקום, רץ המערער לדלת הבית ונעל אותה. לאחר זמן מה, ובעת שהמערער שהה בחדר אחר, הצליחה המתלוננת לצאת מהדירה כשהסכין נעוצה עדיין בגבה. היא הובהלה לבית חולים ושם אובחנה פגיעה בריאות.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, ואלו היוו בסיס להרשעתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ואיומים, עבירות לפי סעיפים 329 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין כל אלה דן אותו בית המשפט המחוזי לשבע שנות מאסר, מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30 אלף ש"ח.

המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו, תוך שהוא נמנע מלתת משקל לכל אלה: הודאתו בעובדות, החיסכון בזמן שיפוטי; החרטה שהביע; הוא היה זה שהזמין את המשטרה ואת אנשי העזרה הרפואית; עברו הנקי מהרשעות קודמות; היותו סובל מבעיות נפשיות; העובדה שבני הזוג התגרשו; ולבסוף, החלמתה של המתלוננת מפציעתה.

לא מצאנו בטעמים האמורים עילה להקל בעונש.

המערער חטא בעבירות קשות, ולהוותנו גם נפוצות. הוא תקף את אשתו ודקר אותה בגבה, ואך נס הוא שמעשיו לא הסתיימו בתוצאה קשה פי כמה. בשנים האחרונות אנו נתקלים בתכיפות גוברת באלימות אותה מפגינים גברים מתוסכלים כלפי נשותיהם. תופעה מבישה זו הסתיימה לא אחת בפגיעות בנפש, וכפי שהתרענו בעבר נחזור ונתריע גם הפעם, לאמור, גברים הנוהגים כך בבנות זוגם, דינם כליאה לתקופה ממושכת. ואם כך בדרך כלל, בעניינו של המערער שבפנינו, מקל וחומר. במסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי הודה המערער בשני כתבי אישום נוספים שהוגשו נגדו, ומהם עולה כי בחודש ספטמבר 2005 הוא תקף את המתלוננת כשסטר לה על פניה, ובחודש ינואר 2006 הוא הפר צו של בית משפט שאסר עליו להתקרב לבית מגוריה של גרושתו. ואם בכך לא די, מתברר מתסקירו של שרות המבחן, שהמערער לא הפנים את חומרת מעשיו, הוא אינו מגלה אמפטיה כלפי הקורבן, וקיים סיכוי גבוה, להישנות התנהגות אלימה מצדו.

בנסיבות אלו נראה בעינינו העונש שהושת על המערער כמאוזן והולם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.