ע"פ 34/00 מדינת ישראל נ. מיכאל אקושוילי

המשיב הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת טהר שחף) בביצוע עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ובהחזקת סם (מסוג קנאבוס) לצריכה עצמית. על פי הכרעת הדין, המשיב יחד עם שנים אחרים, שזהותם אינה ידועה, שדדו סכום כסף מאדם, בצהרי היום וברחובה של עיר, כאשר המשיב מכה ובועט באותו אדם ואחר, שהיה עמו, דוקר אותו אדם בצוארו. בית המשפט גזר את עונשו של המשיב למאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים שירוצו בעבודות שירות, ולמאסר על-תנאי לתקופה של שנים עשר חודשים. אולם הממונה על עבודות השירות החליט כי המשיב אינו כשיר לעבודות שירות, כיוון שהוא צורך סמים. לפיכך החליט בית המשפט כי המשיב יכלא בבית הסוהר לתקופה של ששה חודשים. המשיב התחיל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו והוא אמור, על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, להשתחרר מן המאסר בעוד חודש לערך.

המדינה מערערת על קולת העונש. אכן, כטענת המדינה, העונש שהוטל על המשיב חורג במידה רבה מן העונש המקובל, שהוא בדרך כלל גם העונש הראוי, בגין עבירת שוד. אין ספק שגם בית המשפט המחוזי היה מודע לכך. מדוע, אם כן, הקל בית המשפט המחוזי עם המשיב עד כדי כך? התשובה כפולה. היא נעוצה, ראשית, בנסיבות המקרה: המשיב ניהל, עד ביצוע העבירה בה הורשע, אורח חיים נורמטיבי; אין לו עבר פלילי; וחלקו בעבירה היה קטן. שנית, בית המשפט היה סבור שלאור הרקע של המשיב ונסיבות המקרה ראוי לשים דגש על אפשרות שיקומו של המשיב. כדבריו של בית המשפט המחוזי, "ניתן להניח כי ההליך כאן היווה עבורו אלמנט מרתיע לכשעצמו וניתן, בהתקבץ כל נסיבותיו, לשקול ליתן לו הזדמנות ללכת בדרך אחרת מזו אשר פנה אליה, ואולי נקלע אליה בדרך מקרה, ולא כאורח חיים."

אכן, אפשר להבין את פרקליטות המדינה שהחליטה, בגלל החריגה הבולטת מסטנדרט הענישה המקובל במקרים מסוג זה, להגיש ערעור על קולת העונש. אין ספק כי במקרה רגיל של שוד ראוי להטיל על העבריין עונש כבד פי כמה. עם זאת החלטנו שלא להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לתת למשיב הזדמנות, אחת ואחרונה, לחזור לאורח חיים נורמטיבי. לפיכך אנו דוחים את הערעור.