ע"פ 346/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 27.3.06, בהמשך לבילוי לילי, הגיעה חבורה עליה נמנו המערער והמתלוננת שהיתה אותה עת בת 18, למקלט שם לגמו משקאות משכרים, ובשלב כלשהו נמהל במשקה של המתלוננת חומר המשרה שינה. בעקבות כך חשה המתלוננת טשטוש, סחרחורת ועייפות כבדה, ואת המצב הזה ניצל המערער שהחל לנשקה על צווארה ובפיה. בשעה 03:30, נשא המערער את המתלוננת והשכיב אותה על ספה, נישק אותה על פיה, הפשיטה ממכנסיה, הסיט את תחתוניה, ונגע באיבר מינה ובהמשך החדיר את אצבעו לתוכו תוך שהוא מסב לה כאבים. ועוד נטען בכתב אישום שהוגש נגד המערער לבית משפט קמא, כי המערער פשט את מכנסיו, ולאחר ששם קונדום על איבר מינו הניחו בין שפתי אבר מינה של המתלוננת עד שהגיע לפורקנו. על פי גרסת המשיבה, הביעה המתלוננת התנגדות למעשיו של המערער ככל שיכלה לעשות זאת עקב מצבה, והיא אף הקיאה מספר פעמים. כן נטען, כי כתוצאה ממעשיו של המערער נגרם למתלוננת קרע באורך של חצי ס"מ, שהגיע עד לקרום הבתולין שבאיבר מינה.

2.

בגין העובדות האמורות בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של אינוס ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 345 (ב)(3) + 345(א)(1)(4) וכן 348(א) בנסיבותיו של סעיף 345(א)(1)(4), לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים של שרות המבחן אודות המערער והמתלוננת, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-60 חודשי מאסר, 30 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את קורבנו בסכום של 10,000 ש"ח.

3.

המערער משיג בפנינו על העונש שהושת עליו. להשקפתו עונש זה הנו חמור יתר על המידה וחורג מרמת הענישה הנוהגת. ועוד נטען, כי המערער לא ידע כלל שהמתלוננת לגמה משקה בו נמהל חומר מרדים, ולתומו סבר כי המתלוננת מסכימה למעשיו. בא-כוח המערער הוסיף וטען בשם שולחו את אלה: לא ניתן משקל הולם לאווירה ששררה בין הצעירים שנקבצו לאותו מקלט לבילוי שכלל שתייה חריפה; נסיבותיו האישיות של המערער קשות הן וזו הסתבכותו הראשונה בפלילים; תסקיר הנפגע כלל פרטים שלא היו אמורים להיות בו.

4.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. נקדים ונאמר, כי בנימוקי הערעור שבכתב הופנינו לראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי קודם להודאת המערער, ולאלו לא נוכל לייחס משקל, הואיל והבסיס לדיון הוא אחד - העובדות המפלילות אשר נכללו בכתב האישום ובהן הודה המערער. על אלו לא ניתן להוסיף ומהן לא ניתן

לגרוע, ואם סבר המבקש כי כתב האישום אינו מתאר במדויק את אשר התרחש, זכותו היתה להביא בפני הערכאה הדיונית את ראיותיו ולבקש את הכרעתה, ומטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת.

העולה מהאמור הוא שהמערער אינו יכול לטעון כי סבר שהמתלוננת מסכימה למעשיו, הואיל ומכתב האישום המתוקן עולה כי היא היתה נעדרת יכולת להביע הסכמה, ואף נתנה לכך ביטוי מוחשי. הנה כי כן, המערער כפה את עצמו על קורבנו ששכבה חסרת אונים, וביצע בה מעשים שהדעת אינה סובלת. אכן, איש לא כפה על המתלוננת ללגום משקאות חריפים, אולם מהסכמה זו לא ניתן היה ללמוד כי גופה הנו הפקר, ומתוך העובדות בהן הודה המערער עולה כי הוא ידע גם ידע שמעשיו אינם לרוחה. עיון בתסקיר הנפגע מלמד כי מעשיו של המערער הסבו נזק קשה, פיסי ונפשי, למתלוננת, ומותר להניח שהשלכותיהם ילוו אותה עוד זמן רב. את כל אלה גרם המערער משום שלא השכיל לשלוט ביצרו, ולכך מטבע הדברים יש תג מחיר אשר נועד לגמול לו על רוע מעלליו וגם להרתיע את הרבים. מנקודת השקפה זו איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בעונש, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.