ע"פ 350/05 מוחמד סעיד (הייב) נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.משפחת המערער (משפחת סעיד), ומשפחת עודה גרות בכפר רמת הייב, וביניהן קיים סכסוך דמים רב שנים. באחד מימיו של חודש מרץ 2004 גילו בני משפחת עודה כי מספר עצי זית השייכים להם ניזוקו וחלקם אף נכרתו. בשעות הצהרים של אותו יום הגיעו בני משפחת עודה לחלקה כדי להציג את הנזק בפני נציג וועדת הסולחה (אבו סולטאן), כשלפתע נפתחה לעברם אש מנשק חם. לטענת המשיבה, היה זה המערער שירה לפחות חלק מהכדורים, ואפשר שבירי נטל חלק גם אדם נוסף שזהותו נותרה עלומה.

בתום שמיעתן של הראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת את המערער בעבירות שיוחסו לו – חבלה בכוונה מחמירה, ועבירות בנשק, וגזר לו 16 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה.

2.אין חולק על כך שאירוע הירי הנטען בכתב האישום אכן התרחש, והמחלוקת נסבה רק סביב טענת המשיבה כי המערער נטל בו חלק. לעניין זה העידו שניים מבני משפחת עודה - סאלח ואחיו מוחמד, אשר מסרו כי כאשר החל הירי הם הבחינו במערער כשהוא ניצב מאחורי חומה, ויורה לעברם מאקדח שהחזיק בידו. בהמשך נשמע גם צרור של יריות, ונראה כי מאחת היריות שנורו באותו יום ברמת הייב, ולא דווקא מהירי של המערער, נפצעה אחותם של סאלח ומוחמד - חאדרה. משנודע לסאלח על פציעת אחותו, הוא מיהר להסיעה לבית חולים, ולטענתו, כאשר חלף בכביש הראשי ראה את המערער עומד כשהוא מחזיק באקדח.

לחובת המערער ניצבת עדות נוספת, והכוונה לעדותו של עלי סעיד, קרוב משפחתם של סאלח ומוחמד. עד זה, שנקרא מטעם ההגנה, מסר כי נכח בזירה שעה שנורו היריות, ואף ראה את המערער מחזיק ברובה. אכן, תיאורו של כלי הנשק מפיו של עד זה שונה מהתיאור שנשמע מפיהם של עדי התביעה האחרים, אולם בית המשפט המחוזי לא ראה בכך עילה להתעלם מעדותו של עלי, הואיל ופרק הזמן שבו ראה את המערער היה קצר, ואפשר שעלי אינו יודע להבחין בין רובה לאקדח. כך או כך, חשיבות עדותו של עלי סעיד היא בכך שהיא מפריכה את טענת המערער לפיה הסתגר בביתו במהלך הירי. גרסה זו של המערער עמדה גם בניגוד לגרסאות אחרות שנרשמו מפיו, ולפיהן השתתף ביידוי אבנים בלבד, ומכל מקום, אם אכן שהה המערער בביתו, אך טבעי היה שיעיד מטעמו את בני הבית שהיו עמו, ומטעמים שלא הוסברו הוא נמנע מכך.

לנוכח כל אלה קבע בית המשפט כי המערער הותיר עליו רושם בלתי מהימן, ועל כן הוחלט להעדיף את גרסתם של עדי התביעה.

3.הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי התבססה על התרשמותו הישירה מהעדים שהופיעו בפניו, וגם על כך שמפיו של המערער נרשמו גרסאות אחדות שלעיתים עמדו בסתירה זו לזו, ומטבע הדברים שאלו גרעו ממהימנותו. בממצאים מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ומכלל זה לא מצאנו מקום לחרוג גם לאחר שנתנו את דעתנו לנימוקי הערעור שבכתב ואלה שנטענו בפנינו על-פה. לעניין זה נוסיף, כי לא נעלמה מעינינו העובדה שלמערער נערכו בדיקות פרו-פרינט ושרידי ירי שלא העלו ממצא מפליל, ברם, בית המשפט המחוזי הדגיש, והדברים מקובלים עלינו, כי אין בכך כדי להעיד שהמערער לא בא במגע עם נשק, הואיל והאקדח לא נתפס ועל כן לא ידוע אם הקת שלו עשויה מתכת. יתרה מכך, אין בידנו לשלול את האפשרות כי בזמן שחלף מאז אירוע הירי, הספיק המערער לטשטש ולהעלים ראיות מפלילות.

מכל הטעמים האלו, לא סברנו כי בהרשעת המערער נפל פגם, ומכאן החלטתנו

לדחות את הערעור.