ע"פ 3503/06 אספה גואדה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער ואשתו (להלן: המתלוננת) גרו בחודש ספטמבר 2004 עם ששת ילדיהם בנתניה. על פי הנטען בכתב האישום, הפגין המערער קנאה רבה למתלוננת והצר את צעדיה, מתוך חשש שהיא עלולה להיפגש עם גבר אחר. ועוד נטען, כי המערער איים לא אחת על המתלוננת, ואף נהג להכותה.

בתאריך 20.2.05 הגיעה אלימותו של המערער לשיאה. בשעות אחר הצהריים הלכה המתלוננת לקופת חולים, ובשובה אסר עליה המערער לישון בחדרו. בהמשך, נכנס המערער לחדר הילדים שם ישנה המתלוננת כשבידו סכין, וחרף ניסיונותיה למנוע ממנו לפגוע בה, ועל אף זעקותיהם של ילדי בני הזוג, דקר המערער את המתלוננת 11 פעמים בחזה, בגב עליון ובירכה.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של איומים, תקיפת בת-זוג וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 192, 379 בשילוב עם 382(ב)

ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים מטעם שרות המבחן והצדדים טענו לעונש, נדון המערער לתשע שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

בערעור שבפנינו המופנה כנגד העונש נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להודאת המערער וחרטתו; להיעדר הרשעות קודמות, ובעיקר לממצאיה של הבדיקה הפסיכיאטרית שגם אם מצאה את המערער כשיר לעמוד לדין, עולה ממנה כי הוא אינו ככל האדם בכל הנוגע לבוחן המציאות וליכולתו לשלוט על דחפיו.

כל אלה, ובניגוד לנטען בהודעת הערעור, היו לנגד עיניה של הערכאה הדיונית, ואם לא נתנה להם משקל מכריע, היה זה מחמת חומרתם של המעשים בה חטא המערער והאכזריות הגלומה בהם. הדגש הוא על כך שאלימותו של המערער לא החלה בחודש פברואר 2005, שהרי הוא עצמו הודה כי נהג לאיים על רעייתו בעבר ואף להכות אותה. ברם, כל אלה היו כאין וכאפס בהשוואה לאירועיו של יום 20.2.05, כאשר המערער נטל סכין, ולנגד עיניהם של ילדיו דקר ושב ודקר את המתלוננת, עד שפליאה היא בעינינו כיצד לא הסתיים אירוע זה בתוצאה קשה פי כמה. אנו שותפים להשקפתו של בית המשפט המחוזי כי התגובה על מעשים מסוג זה, בהן מותקפות נשים על ידי בן-זוגן תוך שימוש בכלי משחית, חייבת לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת, ואולי בדרך זו ניתן יהיה לצמצם את הנגע אם לא לבערו כליל.

העונש שהוטל על המערער הנו מדוד ומאוזן, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.