ע"פ 3511/07 זוהר ששון נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד ברכב ואי-ציות לתמרור. הרשעתו של המערער התבססה על הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, ולהלן תמציתן: תחילת הפרשה בריב נהגים שפרץ בין המערער למתלונן שעה שנהגו ברכביהם בשעות הלילה של אחד מימיו של חודש אפריל 2006, בכביש המוביל למחלף גן רווה. בהמשך הדרך, כאשר נעצרו הרכבים בצומת כלשהי בראשון-לציון, ירד המערער והחל חובט עם אלה ברכבו של יריבו, תוך שהוא מנפץ את שמשת הרכב ומסב נזק נוסף. לאחר מכן החל המערער הולם עם האלה במתלונן עצמו, ומשזה יצא מהרכב, כוונו מהלומותיו לראשו. בניסיון למנוע מהמערער להסתלק מהמקום ניסה המתלונן ליטול את מפתחות רכבו של יריבו, אולם המערער התגבר גם על כך ונמלט תוך שהוא חוצה צומת ברמזור אדום. המתלונן ואשה שחלפה במקום ולקתה בהלם, הובהלו לבית חולים לצורך קבלתו של טיפול רפואי.

בגדרו של הסדר טיעון עתרה המשיבה לגזור למערער 45 חודשי מאסר, בעוד שההגנה ביקשה להסתפק ב-18 חודשים בלבד. בית המשפט המחוזי גזר למערער 40 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 9 חודשים, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 15,000 ש"ח, ואת עוברת האורח שנתקפה בהלם, בסכום של 3000 ש"ח.

הערעור מכוון כנגד העונש. נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער אף שהפגיעה במתלונן לא היתה קשה, והתרחשה ללא תכנון מוקדם ועקב כישלון רגעי. כן נטען, כי עברו הפלילי של המערער הינו ישן, ומכל מקום נסיבותיו האישיות כמו גם עדותם של עדי האופי, הצדיקו עונש מתון יותר.

לא מצאנו בכל אלה עילה להקל בעונש. מדובר במי שלחובתו עבר פלילי מכביד בעבירות סמים ורכוש, בגינו הוא נשא בעונשי מאסר, אולם נראה כי הוא מתקשה ללמוד את הלקח הנדרש ולהטיב את דרכיו. הפעם הוא חטא באלימות קשה שתחילתה בויכוח בין נהגים, וסופה בגבר ואשה שהובהלו לבית חולים. זו אינה עוד התפרצות מקרית של זעם, אלא התנהגות שלוחת רסן של מי שככל הנראה דרכי הענישה שננקטו נגדו בעבר לא הותירו עליו רושם. כישלונו הקשה, על רקע האלימות הגואה בחברה הישראלית, הצדיקה את כליאת המערער לתקופה ממושכת, ומכאן דעתנו כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.