פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3519/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
אסי דנן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 29.2.04, בתיק
פ"ח 612/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' צבן, צ' זילברטל, מ' דרורי
תאריך הישיבה:
ה' בתשרי תשס"ה
(20.9.2004)
בשם המערער:
עו"ד רפי ליטן, עו"ד צח נצר
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן:
עו"ד תמר פרוש
גב' צביה טרייטל
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
בעקבות סכסוך שנתגלע בין המתלונן לאחרים, החליט מי מהאחרים לירות לעבר המתלונן כדי לחבול בו חבלה חמורה. בעקבות כך פנה ה"אחר" למערער וביקשו לסייע לו על ידי כך שינהג ברכב ממנו הוא ירה לעבר המתלונן. המערער נתן את הסכמתו לכך, וביום 17.2.03 יצאו השניים לבצע את זממם. הם המתינו לקורבנם ששהה באולם שמחות, וכאשר יצא משם ועשה את דרכו למכוניתו כשהוא מלווה באשתו, הגיע אליהם הרכב בו נהג המערער, וה"אחר" שישב לידו ירה לעברו 6 כדורים. מיד לאחר הירי שפצע את המתלונן באורח קשה, נמלטו המערער וה"אחר" מהזירה.
העובדות אותן פרטנו הן אלו עליהן התבסס כתב האישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, ומשהמערער הודה בהן הוא הורשע בביצועה של עבירת סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335 וסעיף 31 לחוק העונשין. בעקבות כך גזר בית המשפט המחוזי למערער 6 שנות מאסר, מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל. כנגד עונש זה מופנה הערעור.
בטיעונו בפנינו הפנה בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ר' ליטן, לכך ששולחו נמנה על משפחה נורמטיבית, הוא שירת שירות צבאי מלא ביחידה קרבית, ועברו הפלילי אינו מכביד. אולם את עיקר הדגש שם בא-כוח המערער על מה שהוגדר בפיו כשגיאה בגזר הדין, הנובעת מכך שבית משפט קמא ראה במערער לא כ"מסייע" בלבד, אלא עבריין עיקרי לכל דבר ועניין. נטען, כי המערער לא היה שותף לקשר ולתכנון אשר קדמו להחלטה לפגוע במתלונן, ואפשר אף שאותו "אחר" רתם אותו למעשה הפלילי רק בסמוך לאירוע. יתרה מכך, אף נטען כי המערער לא היה מודע לכוונה לפגוע באדם, וכל תפקידו הצטמצם להיותו נהגו של הרכב בו נסע העבריין העיקרי.
אין בידנו לקבל טיעון זה, הואיל והוא מתעלם מעובדותיו של כתב האישום בהן הודה המערער, ובמיוחד אלו הנזכרות בסעיף א(2) לעובדות, לאמור, הפנייה של ה"אחר" למערער היתה כדי שיסייע בידו לבצע את החלטתו, ומהותה של אותה החלטה פורטה בסעיף א(1) לעובדות, היינו, לירות לעבר המתלונן כדי לחבול בו חבלה חמורה . העולה מכך הוא, שהמערער הגיע לזירה בה נורה המתלונן מתוך ידיעה ברורה על העומד להתרחש, וכאשר תפקידו היה לסייע ל"אחר" על ידי הסעתו לזירה ומילוטו ממנה. לפיכך, הצגתו כנהגו התמים של הרכב בו נסע היורה, רחוקה מלשקף את חלקו של המערער בפרשה ואת היקף אחריותו הפלילית.
בנסיבות אלו העונש שנגזר למערער אינו חמור כלל. אדרבא, המעשה בגינו הורשע מלמד עד כמה מוכן המערער להרחיק לכת, אפילו אם כרוך הדבר בפגיעה בגופו של אדם. במערער גלומה איפוא סכנה מוחשית לציבור, וזה זכאי להתגונן מפניו על ידי כליאתו. למרבה הדאבה, תופעות של ירי יזום בין עבריינים המסכנות לעיתים קרובות את חייהם של אנשים תמימים שלרוע מזלם נקלעו לזירה, שוב אינה חריגה בנוף חיינו, וכדי להילחם בתופעות אלו וכדי שלא נמצא בעתיד הלא רחוק חוששים להתהלך ברחובה של עיר, מצווים בתי המשפט לגזור למבצעיהן של עבירות אלימות עונשי מאסר קשים ומכבידים. כך נהגה הערכאה הראשונה בעניינו של המערער, ועל כן לא גילינו עילה להתערבותנו בעונש.
הערעור נדחה.
ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ה
(20.9.2004).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ש ו פ ט