ע"פ 352/05 יהודה הרוש נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 7.3.04, בשעת צהרים, נעצרו המערערים – משה רואימי ויהודה הרוש – במחסום משטרתי, ובחיפוש שנעשה ברכב בו נסעו נמצאה מזוודה ובה כ- 1938 גרם נטו של סם מסוכן מסוג קוקאין.

בחודש מרץ 2005 הוגש כתב-אישום מתוקן בעניינו של רואימי, בו הושמטה הטענה בדבר קשירת קשר בינו לבין שותפו, ובעקבות כך הוא הודה בעובדות האחרות שיוחסו לו, והורשע בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ובהסתייעות ברכב לפשע, עבירות לפי סעיפים 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, וסעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשס"א-1961.

הרוש כפר בקיומה של זיקה כלשהי בינו לסם. הוא אמנם לא הכחיש כי הסם נמצא ברכב בו נסע, אולם טען כי לא ידע כלל על קיומו. בהכרעת דין מנומקת דחה בית המשפט המחוזי גרסה זו, אותה הגדיר כ"בלתי מהימנה בעליל, מופרכת על פניה, ורווית סתירות". בעקבות כך, ובהסתמך על ראיות התביעה, הורשע הרוש בעבירות שיוחסו לו – קשירת קשר לבצע פשע, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לפשע. עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי הרוש "היה הרוח החיה בהחזקת הסם", ואת אישיותו הגדיר כמניפולטיבית. על רקע ממצאים אלה, ונוכח נסיבותיו האישיות של רוימי (שמקום מושבו בפרו שם מתגוררים אשתו וילדיו), הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש להחמיר בעניינו של הרוש, ובעקבות כך גזר לו 60 חודשי מאסר, 40 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 20,000 ש"ח ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים מיום שחרורו מהכלא.

באשר לרואימי, הוא נדון ל-4 שנות מאסר, 36 חודשים מאסר על תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 5 חודשים מיום שחרורו מהכלא.

שלושה ערעורים מונחים בפנינו, באחד (ע"פ 352/06), מלין הרוש על חומרת עונשו, ובעיקר על האבחנה שנעשתה בינו לבין שותפו. בשני הערעורים האחרים (ע"פ 5872/05 ו-331/06), משיגה המדינה כנגד קולת העונשים שנגזרו לשני המעורבים בפרשה.

נקדים ונאמר, כי מקובלת עלינו החלטתו של בית משפט קמא להחמיר עם רואימי, נוכח ממצאו כי הוא הנהיג והוביל את הקשר הפלילי. מאידך, מקובלת עלינו השקפת המדינה כי העונשים שנגזרו למערערים נוטים לקולא.

המערערים נמצאו מחזיקים בכמות אדירה של סם מסוכן מסוג קוקאין. על פי הודאתם, הסם לא נועד לצריכתם, וממילא הכוונה היתה להפיצו לאחרים, כדי להשיג בתמורה רווח קל וניכר. הפסיקה הרבתה לעסוק בחומרתן של עבירות הסמים והנזק הכרוך בהן לציבור. נוכח העובדה שאותו נזק הלך והתעצם, נרתמה המדינה להלחם בנגע על ידי הקצאתם של כוח אדם לא מבוטל וממון רב. גם בתי המשפט נרתמו לאותה משימה, על ידי החמרה ברמת הענישה שהשיתו על מעורבים בעבירות הסמים, אולם, נראה כי הרווח הטמון בעיסוק זה הוא כה גדול, עד שרבים מוכנים להמשיך וליטול על עצמם סיכון מתוך תקווה לגרוף לכיסם רווחים עצומים. הרוש ורואימי נמנים על סוג זה של עבריינים, וסכנתם לציבור ברורה ומוחשית הואיל והם מכירים את מקורות הסם ויודעים כיצד להגיע אליהם. בנאשמים מסוג זה יש לנהוג ביד קשה, ועל כן אנו סבורים כי אין די בעונשים שהושתו עליהם בבית משפט קמא.

לפיכך, אנו מחליטים לדחות את ערעורו של הרוש (ע"פ 352/06), ומאידך לקבל את ערעורי המדינה (ע"פ 5872/05, 331/06). לאחר שנתנו את דעתנו להלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשמים, אנו מעמידים את עונשו של הרוש על 6 שנים, וזה של רואימי על 5 שנים. אנו סבורים עוד, כי המאסרים על תנאי שהושתו על שני הנאשמים חרגו במידה ניכרת מהסביר, ועל כן אנו מעמידים רכיב זה בגזרי הדין על 18 חודשים, בהם ישאו הנאשמים אם יעברו, תוך שלוש שנים מהיום, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, למעט עבירה של החזקה או שימוש עצמי בסם. יתר רכיביהם של גזרי הדין, יעמדו בעינם.