ע"פ 3525/06 ראובן קרינסקי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית-משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא ח' שילוני) שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 2610/05.

1.כנגד המערער הוגש כתב-אישום המייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק), עבירת פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, עבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב-1982, עבירת הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק ועבירת הסגת גבול לפי סעיף 477(א) לחוק. ביום 24.4.2006 החלה שמיעת הראיות והחלו להישמע העדים לפני בית-המשפט. במהלך עדותו של עד התביעה הראשון החלו הרוחות סוערות, ובית-המשפט העיר לנאשם (המערער בענייננו) מספר פעמים בגין התנהגותו. על-פי הצעת באת-כוח הנאשם, נקבעה הפסקה בת חמש דקות לשם הרגעת הרוחות. בתום ההפסקה, פנתה התובעת לבית-המשפט והודיעה את ההודעה הבאה: "אבקש לציין לפרוטוקול הערה שבעת שהשופט יצא מהאולם להפסקה קצרה איים הנאשם בנוכחותי על העד שמעיד ואמר לו 'גם אתה. אתה על הכוונת שלי מזה שנה' ומילמל עוד דברים לא ברורים ויצא מהאולם וזאת בעת שהעד נמצא על דוכן העדים".

2.לנוכח דברים אלה של התובעת, ביקשה באת-כוח הנאשם את פסילת בית-המשפט. טענתה היתה, כי לאור השתלשלות העניינים קיים חשש מהיווצרותה של דעה קדומה לגבי הנאשם וקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עוד ציינה כי הדרך בה ראוי היה כי התובעת תיפעל, היתה הגשת תלונה למשטרה בגין הדברים שלטענתה כיוון הנאשם כלפי העד.

3.בית-המשפט דחה את בקשת הפסילה. נפסק כי אין בדברי התובעת כדי ליצור חשש למשוא פנים בניהול המשפט. השופט אף ציין בהחלטתו כי מכיוון שלא היה עד שמיעה או ראיה לדברים שנאמרו לפרוטוקול, אין הוא יודע אם אכן כך היו פני הדברים, ומכל מקום אין בהם כדי להשפיע על תוצאות המשפט עצמו.

4.כנגד החלטת בית-המשפט מופנה הערעור שלפניי. המערער חוזר על הטענות שהעלה בבית-משפט השלום. ביתר פירוט, מציין המערער כי התובעת "מזגה" לבית-המשפט "כוס תרעלה" לגבי התנהגות המערער והשחירה פניו בעיני בית-משפט קמא. בדבריה היה כדי ליצור מצג ולפיו המערער הינו אדם אשר התנהגותו אינה נורמטיבית, והרי בהתנהגות מאיימת שכזו, בין היתר, הוא מואשם. המערער אף טוען כי בית-המשפט קמא נאלץ "להכריע" בין דברי התובעת לבין טענתו כי הדברים כלל לא נאמרו על-ידו, ואף אם לא נאלץ בית-המשפט להכריע בעניין בפועל, הרי שהלכה למעשה הונחו לפניו דברים אשר הינם מעין "המשך" לכתב האישום. לסיכום דבריו טוען המערער כי מן הבחינה האובייקטיבית ישנה אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט. המדינה מתנגדת לבקשת הפסלות.

5.לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. דברי התובעת, כפי שאלה מתוארים בפרוטוקול, אינם מקימים חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילת השופט מלשבת בדין. אין בעצם השמעתם של דברים אלה באוזני השופט כדי ל"נעול" את דעתו, באופן ההופך את ההליך כולו ל"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605). אכן, מוטב היה לו לא נקטה התובעת בדרך הפעולה בה נקטה, אך חזקה על השופט כי הדברים, כפי שהובאו הם מפי התובעת, לא קיבעו את דעתו, וכי יהא הוא קשוב לשמיעת ראיות וטענות המובאות לפניו כדין. חזקה עליו כי דברי התובעת אליהם נחשף הוא, אינם יוצרים "מסה קריטית" של חשיפה, המכריעה לטובת פסילה (השוו: ע"פ 1102/06 ולרי נביטסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לא כל שכן, כך הוא הדבר, שעה שהשופט מציין בהחלטתו כי לא היה הוא עד שמיעה או ראיה לדברי המערער כפי שהובאו על-ידי התובעת, ואין הוא יודע אם אכן כך היו הדברים.

6.סיכומו של דבר, בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים, דין הערעור להידחות.