ע"פ 3528/14פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ

3528/14

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופט א' שהם

המערער:

דאוד בכיראת

נ

ג

ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.4.14 בת"פ

11061-06-13 שניתן על ידי השופט מ' י' הכהן

תאריך הישיבה:

ט"ז באלול התשע"ד (11.09.14)

בשם המערער:

עו"ד אמון עזיז

בשם המשיבה:

עו"ד נילי פינקלשטיין

פסק דין

השופט א' רובינשטיין:

א.ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה יועד הכהן) בת"פ 11061-06-13 מיום 3.4.14, והוא שלושים חודשי מאסר בפועל ותריסר על תנאי; אלה הושתו על עבירות ביטחון, כפי שיפורט להלן.

המערער, יליד 1993, הורשע ביום 25.11.13 על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירה של שירות להתאחדות בלתי מותרת ובשתי עבירות של איסור פעולה ברכוש למטרות טרור.

ב.כנטען בכתב האישום בו הודה המערער, אחיו של המערער, מאלק בכיראת, המשתייך לארגון הטרור חמאס, מרצה מאסר ממושך בכלא הישראלי בגין עבירות ביטחון. בתחילת שנת 2009, בימי מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, השתתף המערער בתהלוכה להזדהות עם תושבי עזה שהתקיימה בכפרו. במהלך התהלוכה הניפו המערער ואחרים דגלי חמאס. עוד נטען, שבמהלך שנת 2012 ביקש מאלק במספר הזדמנויות מהמערער כי ירכוש מכשיר נייד חדש וכרטיס סים חדש ולאחר מכן ימסור לו את מספר הטלפון החדש שרכש. עוד אמר מאלק למערער כי לאחר שיעשה כאמור, יפנו אליו אנשים וימסרו לו סכומי כסף על מנת שיעבירם למשפחות אסירים. המערער קיבל בדרך זו סכומי כסף לא מבוטלים, ודאג להעבירם למשפחות של אסירי חמאס בהתאם להנחיות אחיו. הוסף, שבמהלך שביתת אסירים בשנת 2013, מספר חודשים בטרם הגשת כתב האישום, השתתף המערער יחד עם אחרים בתהלוכה שבמהלכה הניפו אחרים דגלי חמאס; כן הניף המערער תמונות של אחיו מאלק.

תסקירי שירות המבחן

ג.

מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה, כי המערער שולל כוונה לפגוע בבטחון המדינה. צוין, כי בלטה נטייתו להציג את תפקודו ואת אופן ניהול חייו באופן חיובי ומגמתי תוך טשטוש בעייתיות בהתנהגותו. נוכח האמור המליץ שירות המבחן על ענישה מוחשית ומציבת גבולות, שתהוה בעבור המערער אלמנט מרתיע. נוסף כאן, כי בתסקיר משלים שהוגש לקראת הדיון בערעור צוין, כי גורמי הטיפול בכלא ציינו כי מאחר שהמערער לא ביטא קשיים או מצוקה נפשית במהלך מאסרו, לא הופנה לגורמי הטיפול. עוד צוין, כי אינו משולב בהליך טיפולי, בחינוך או בתעסוקה.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

ד.בגזרו את הדין, בגדרי תיקון חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, בחן בית המשפט את הערך החברתי המוגן - שמירה על בטחון המדינה והציבור – ואת הפגיעה בו; נקבע, כי זו "ברמה של פגיעה ממשית ואקטיבית": המערער נטל חלק בפעולות שנועדו לתגמל אסירי חמאס בגין ביצוע מעשי טרור או עבירות בטחוניות אחרות, ובכך התאפשר לקדם פעילות של ארגון טרור ולממנה. נומק, כי "מטרות אלו, אותן ביקש הנאשם לקדם באמצעות מהלכים שנועדו להעביר למשפחות האסירים סכומי כסף ניכרים, מלמדות גם על מידת הפגיעה בערך המוגן שאינה מועטה". בהקשר זה נדחתה טענת המערער, כי הסיבות שהביאוהו לביצוע העבירות מושא כתב האישום אינן אידיאולוגיות. צוין, בין היתר ש"המדובר בתמיכה באסירים, שנשפטו והורשעו בגין עבירות ביטחון ובהשתייכות לארגוני טרור. הבעת תמיכה ועידוד במעשיהם, מעודדת גם אחרים ללכת בדרכם. מכאן גם ברור, הפוטנציאל לפגיעה בבטחון המדינה בהשתתפות בתהלוכות ובהפגנות מעין אלו. אותה השתתפות, גם צובעת בצבע אידיאולוגי ברור, את פעילויות העברת הכספים האסורות בהן הורשע הנאשם".

ה.בקבעו את מתחם הענישה ההולם נתן בית המשפט דעתו לרף הענישה הנוהג. כן התחשב לקולה בכך שהמערער הושפע מאחיו, המזוהה עם ארגון החמאס ואשר הנחה אותו בביצוע העבירות. מנגד שקל בית המשפט לחומרה, כי המערער תיכנן מעשיו בקפידה, והמדובר במספר אירועים שנמשכו לאורך תקופה ארוכה, ולא במעשה חד פעמי. במעשיו של המערער, כך צוין, טמון נזק משמעותי לבטחון המדינה, ויש בהם כדי להעביר מסר של תמיכה בפעילויות הארגון. נקבע איפוא, כי מתחם הענישה הראוי הוא בין 48-24 חודשי מאסר בפועל; לא נמצאו טעמים לחריגה ממתחם זה. בקבעו את העונש בגדרי המתחם, התחשב בית המשפט בגילו הצעיר של המערער, בכך שנטל אחריות על מעשיו וחסך זמן שיפוטי, ובהיותו נעדר עבר פלילי. למול זאת צוין, כי "בעבירות בעלות גוון אידיאולוגי...יש לתת משקל משמעותי, הן לשיקול ההרתעה האישית, שנועד להבטיח כי המערער לא ישוב על מעשיו, והן לשיקול הרתעת הרבים, בעטיו יימנעו אחרים מביצוע עבירות דומות".

ו.

לבסוף, דחה בית המשפט את טענות בא כוח המערער, כי שירות המבחן אינו בוחן את האפשרות לטיפול כאשר בא בפניו נאשם בעבירות בטחוניות, וכי הוא מתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם בכגון דא. הוסבר, כי "שירות המבחן הינו זרועו הארוכה של בית המשפט ועל פי ניסיונו של מותב זה, גם בתיקים בעלי אופי בטחוני הוא ממלא תפקידו באופן אובייקטיבי, תוך שימוש בכלים המקצועיים המקובלים ותוך בחינה פרטנית בעניינו של כל נאשם". יוסף, כי בית המשפט העיר שנפל בטיעוניו של בא כוח המערער טעם לפגם, שכן הוא הודה במיוחס לו בכתב האישום, אולם מנגד ניסה, בין היתר, לטעון להיעדר ידיעה כי מדובר בכספי חמאס, וכי הכספים נועדו למימון כספי קנטינה לאסירים. צוין, כי לא ניתן להתייחס לטענות אלה, שעניינן למעשה חזרה לא מפורשת מהודאה. סוף דבר, הושתו על המערער העונשים כמפורט מעלה.

הערעור והדיון

ז.

לטענת המערער, לא ניתן משקל מספק להיותו נעדר עבר פלילי, לכך ששיתף פעולה בחקירתו, ולהודאתו באשמה. הוטעם, שהרקע לביצוע העבירות חף ממניעים אידיאולוגיים, ושהמערער העביר כספים לבני משפחות אסירים כדי לסייע בעדם לבצע רכישות בקנטינה. עוד נאמר, כי "המערער שיתף פעולה עם חוקריו ועם בית המשפט מעל ומעבר. כתב האישום מתבסס אך ורק על המידע אותו מסר המערער בחקירתו במשטרה בהזדמנות הראשונה". הוסף, כי העבירות שבהן הורשע המערער מצויות "בתחתית סולם העבירות הביטחוניות", וכי הוא הביע חרטה כנה.

ח.

בדיון לפנינו חזר בא כוח המערער על עיקרי טיעוניו בכתובים,

לרבות הטענה כי

המניע לעבירות שבהן הוא מואשם, היה רצונו לסייע לאסירים שסייעו לאחיו כאשר היה "מנוע קנטינה", ולא מניעים אידיאולוגיים, וכי בתהלוכות שבהן נטען להשתתפותו, השתתף באופן ספונטני והניף תמונתו של אחיו ולא דגל חמאס; אין חולק כי לא נטל חלק פעיל בארגונן. עוד נאמר, כי יש להתחשב בהיותו של המערער "בגיר צעיר", שהפסיקה מזכה ביחס מיוחד. באת כוח המשיבה טענה, כי המעשים חמורים, וכי אין מקום ליתן משקל מכריע לנסיבות האישיות במקרים כגון דא; נאמר, כי מתסקיר שירות המבחן עולה, שהמערער אינו נוטל אחריות מלאה למעשים, ומציג גירסה שאינה עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום המתוקן. כן הוסבר בתשובה לשאלתנו, כי בידי אסיר בטחוני להשתתף בתכניות טיפול כאשר הוא מביע רצון ומוטיבציה שלא להיכלל בגדרי קטגוריה בטחונית של אסירים.

הכרעה

ט.אין בידינו להיעתר למבוקש. בית משפט זה נקט קו מחמיר בעבירות בתחום פעילותם של ארגוני טרור ( ע"פ

6274/12

גראבה נ' מדינת ישראל

(2013) ; ע"פ 2651/10 פלוני נ' מדינת ישראל

(2011) ; ע"פ

3577/12

פריח נ' מדינת ישראל

(2014) ) , "הואיל וגלום בהן פוטנציאל סיכון לתושבי ישראל וכוחות הביטחון" (ע"פ 3883/09 שלוף נ' מדינת ישראל (2010) (השופט לוי) , פסקה 3), וביסודן מחויבות לפגיעה בישראל, בגדרי ארגון כזה או אחר. מקרה זה אינו מצוי ברף הנמוך של התיקים מסוג זה. למול זאת התחשב בית המשפט המחוזי, בנסיבותיו של המערער, לרבות בהיותו נעדר עבר פלילי, ובשיתוף הפעולה שהפגין, ונתן לכך ביטוי בגזירת הדין. נראה אם כן כי העונש שנגזר על המערער הוא ברף הנמוך חרף חומרת המעשים.

י.

כאמור, בא כוח המערער טען בפנינו, כי יש לתת את הדעת בגזירת העונש להיות המערער "בגיר צעיר", ולהקבילו במידה רבה לקטינים. בע"פ 7781/12 פלוני מדינת ישראל (2013) סקר חברנו השופט ג'ובראן מחקרים, שמהם למד כי גיל 18 אינו מהוה נקודת מפנה חד משמעית בין בגירות לקטינות, הן בהיבט החברתי והן ההיבט הפיזיולוגי-קוגניטיבי. נומק, נוכח האמור, כי השפעת מאסר על נאשמים שהם "בגירים צעירים" עלולה להיות קשה יותר, בשל המאפיינים ההתפתחותיים-קוגניטיביים המאפיינים "בגיר צעיר", ועם כן שיקולי השיקום משמעותיים יותר. בעניין זה נשמעו גם דעות אחרות. בע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל (2013) נזדמן לי להתיחס לאמור:

"דומה בעינינו כי ניתן ליישב בין הגישות. אכן, הדין אינו יוצר הבחנה מהותית בין בגירים לבגירים צעירים; ההבחנה שבו היא בין בגירים לקטינים, קרי, לפני גיל 18 ואחריו, תוך הבחנות משנה מסוימות גם במתחם הקטינות עצמו, שלא זה המקום להאריך בהן; זאת, למעט חובת התסקיר ל'בגירים צעירים' עד גיל 21. באשר לקטינים, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשכ"א-1961, על תיקוניו, מטעים לגביהם את השיקום; תיקון 113 לא הוחל, כידוע, על קטינים. יצוין כי גם לגביהם, במהופך, ככל שהקטין קרוב יותר לבגירות תהא לכך השפעה על הפעלת "שיקולי הקטינות" (לעומת "קטין צעיר"). יש להניח, אמנם, כי חובת התסקיר לבגירים עד גיל 21 מצביעה על רצון המחוקק לבדוק בהקפדה מיוחדת את שיקולי השיקום. מכל מקום, הבחנות הגיל, כדרך הבחנות תדיר, הן שרירותיות (ראו בג"ץ 8803/06 גני חוגה נ' שר האוצר (2007)), אך בוססות הן על תפיסה היסטורית רבת שנים של מועד הבגירות, המעוגנת בחקיקה, תוך שלצד ההבחנה הדיכוטומית ישנן הבחנות משנה. ואולם הגיל, בכל מקרה, הוא פרמטר המובא בחשבון על פי הדין, גם בתיקון 113...ההתחשבות יכולה להיות בגיל צעיר במיוחד – ובאמת, כאמור בפסק דינו של השופט ג'ובראן, גיל 19-18 ואף מעל לזאת הוא משמעותי; היא יכולה להיות גם לגבי גיל קשיש במיוחד, כמובן, ואידך זיל גמור...ואחר כל אלה, גם לגבי "בגיר צעיר" אין הגיל פוליסת ביטוח מפני מאסר, מקל וחומר מקטינים שאף לגביהם, במקרים המתאימים, אין מנוס ממאסר..." (פסקאות י"ט-כ').

בנדון דידן למול גילו הצעיר ועברו הנקי של המערער כאמור, ניצבות במלוא קומתן חומרת העבירות וההשלכותיהן, ובאיזון נטתה הכף למאסר בפועל שהשית בית המשפט המחוזי.

י"א.

לא התרשמנו כל עיקר כי שירות המבחן פעל מתוך הטיה כלשהי, גם אם לא מודעת, כנטען. כמותי כבית המשפט קמא סבורני, ששירות המבחן בחן את עניינו של המערער מתוך ראיה של נסיבותיו האישיות וניסיון להבין את יחסו לעבירה ואת גורמי הסיכון. לבסוף, אשר לחוסר ההתאמה בין טענות המערער באשר למניעיו לביצוע העבירות לבין כתב האישום המתוקן, הנה משהמערער אינו מבקש לחזור בו מהודאתו, ולא נטענה טענה בהקשר זה, לא נוכל להתייחס לכך באופן שיש בו אפקטיביות.

י"ב. בטרם חתימה, נידרש לטענה כי המערער אינו משולב בתכנית טיפולית. מבקשים אנו, כמות שעשינו באולם בית המשפט, להידרש לשאלה העולה מן התסקיר העדכני של שירות המבחן. המערער כלוא ב"קציעות", מתקן כליאה לאסירים בטחוניים. הוא אינו זוכה לטיפול שיקומי חרף גילו הצעיר (21), ובעצם גם אינו מבקש כזה, אך טוען שאת מעשיו לא עשה מטעמים אידיאולוגיים. בין אם כך בין אם לאו, ראוי להתיחס לכך. בית משפט זה כבר נדרש לא אחת לנושא הטיפול בקטינים או בגירים צעירים הכלואים בנושאים בטחוניים (ע"פ 5873/09 ביומי נ' מדינת ישראל (2009)), ולדידי, העמדה שלפיה אסירים בטחוניים צעירים, קטינים ואחרים, כמעט אינם זוכים לטיפול, וכפועל יוצא, למשל, לחופשות ולניכוי שליש, ראויה לבחינה מקצועית מחודשת, ניתן להבין מניין גישה זו נובעת, אך דומה כי שכרה עלול לצאת בהפסדה. בע"פ 10118/06 פלוני מדינת ישראל (2007) נאמר (פסקה ח(2)(ב)):

"(ב)...חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול תשל"א-1971 מדבר בקטינים בכלל – יהיו עבירותיהם אשר יהיו – ומדגיש את הנושא הטיפולי. שירות המבחן לנוער נדרש לעניינם של הקטינים, אסירים בטחוניים; השאלה העולה היא מדוע אין בשירות בתי הסוהר הסדרים מתחייבים בתחום הסוציאלי והחינוכי, ברוח החוק הנזכר. הדעת נותנת כי איש אינו מעוניין שהקטינים (או צעירים מאוד אחרים) הבאים בשערי בית הסוהר ובצקלונם עבירות בתחום הטרור, יזכו לשדרוג בעבריינות, ובית הסוהר יהפוך להם לאוניברסיטה למדעי הטרור, על פי החברה הטרוריסטית בה ישהו, בלא שמנגד ישנו מאמץ, גם אם סיכוייו מעורפלים, לטיפול, לתעסוקה, לחינוך. האינטרס אינו של הקטינים או הצעירים בלבד, ואין זה הופך את בית הסוהר, יהא הטוב שבהם ולא כל שכן מתקן כמו "דמון", לבית הבראה; הדבר הוא אינטרס הציבור , כדי למצות את הסיכוי – גם אם אינו מזהיר בכל המקרים – שהעבירות היו מעידות נעורים, וניתן להביא את האנשים לתפקוד נורמטיבי ומועיל. יש בכך גם תרומה לשויוניות ברוח חוק הנוער (שפיטה וענישה ודרכי טיפול) כלפי עבריינים אחרים, מן התחום הפלילי ה"רגיל"..." (הדגשות במקור-א"ר).

ויפה שעה אחת קודם.

י"ג.

לימים אמנם נאמר לנו כי חלה התפתחות מסוימת. בע"פ 1456/07 פלוני נ' מדינת ישראל (2007) הובאו בפנינו מכתבה של ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסניגורית הציבורית הארצית דאז, מיום 11.5.07 אל היועץ המשפטי לממשלה והשר לביטחון פנים, בעניין. למכתב ד"ר לרנאו צורפה עמדת שירות בתי הסוהר שנכתבה בידי מבקר הפנים גנ"מ ד"ר יוסי גובר, עו"ד, בעקבות דו"ח הביקורת, וכך נאמר:

"מתן שרותי חינוך, טיפול ותעסוקה לאסירים ביטחוניים - מדיניות שרות בתי הסוהר לגבי האוכלוסייה הביטחונית היא כי טיפול סוציאלי יינתן כהתערבות בשעת משבר. מדובר באסירים אשר בצעו עבירות על רקע אידיאולוגי, אסירים אשר אינם רואים עצמם כעבריינים או כמי שזקוקים לטיפול סוציאלי. ככלל אין האסירים הביטחוניים מעוניינים בקשר כלשהו עם עובדים סוציאליים הנתפסים בעיניהם כחלק מהממסד הישראלי. קשר שכזה נתפס בעיניהם כשתוף פעולה עם הרשויות. יחד עם זאת, מתוך חובתנו לדאוג לשלומם של האסירים, באם נקלע אסיר ביטחוני למצב של מצוקה נפשית כלשהיא, מוצע לאסיר טיפול שהוא בגדר התערבות בזמן משבר, כמובן בהסכמתו של האסיר. באשר לאסיר ביטחוני קטין, בשונה מאסיר בוגר, עם תחילת מאסרו מודיעים לו על האפשרות לקבל טיפול סוציאלי בזמן משבר. נציין עוד כי באגף האסירים הביטחוניים הקטינים המוחזקים בבית הסוהר השרון מתקיימות 3-2 קבוצות חינוך והשכלה במימון היחידה לקידום הנוער במשרד החינוך".

בע"פ 4682/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012) תיארנו השתלשלות זו אולם, נאמר כי

על אף האמור "עולם כמנהגו נוהג ואין טיפול" (פסקה כ"א).

איננו יודעים היכן עומדים דברים כיום, אך מכל מקום במקרה דנא לא ניתן ביטוי לשינוי. גם אם המערער עצמו לא הביע רצון לתהליך טיפולי, התוצאה המעשית היא שאינו משולב בטיפול, בחינוך או בתעסוקה. דבר זה אינו רצוי, ואדרבה, ניתן להרהר אף – בלא נטיעת מסמרות – על הכרחיות שיבוצו למתקן כליאה בטחוני, שעה שהוא ממשיך לטעון שלא עבר את עבירותיו על רקע אידיאולוגי, אף שכתב האישום בו הודה מצביע אחרת. יתכן שניתן ליתן לו הזדמנות בבית סוהר פלילי ולשלבו בטיפול, בחינוך או בתעסוקה, כך שיוכיח בהתנהגותו את דרכו הנטענת. לכך גם מן הסתם רלבנטיות לעניין אפשרות שחרור על תנאי, בלא שכמובן אביע דעה לגופם של דברים.

י"ד.

במכלול כל האמור, איננו סבורים כי העונש שהושת על המערער בנסיבות מצדיק כשלעצמו התערבות, ובנתון להערותינו למעלה איננו נעתרים לערעור. פסק דין זה יובא אף הוא לידיעת שירות בתי הסוהר.