ע"פ 3530/99 מדינת ישראל נ. ויאצ'לאב אינטייב

המשיבים הורשעו בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). כמו כן, הורשעו המשיבים מס' 1 ו3- במעשה סדום (עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). המשיב מס' 1 הורשע גם בחטיפה לשם ביצוע עבירת מין לפי סעיף 374 לחוק העונשין. כתב האישום ייחס למשיבים גם עבירת קשר ממנה הם זוכו וכן זוכו המשיבים מס' 2 ו3- מעבירת החטיפה.

מערכת העובדות על בסיסה הורשעו המשיבים היא בקצרה זאת. המשיב מס' 1 פיתה את המתלוננת וחברתה להצטרף אליו ולמשיבים מס' 2 ו3- באמתלת שווא של עזרה במציאת עבודה, כל זאת תוך שמשיב מס' 1 מתכנן מראש לבוא במגע מיני אסור עם המתלוננת ותוך שהוא מתכנן לקבל מחבריו תשלום כספי. המתלוננת וחברתה הובאו לשפת הים תוך שהחברה והמשיבים מס' 2 ו3- ירדו מהמכונית. המשיב מס' 1 הסיע את המתלוננת מרחק מה בטענה שהוא רוצה לשוחח איתה ושם ביצע בה מעשה סדום תוך שהחדיר את איבר מינו לפיה ובהמשך אנס אותה. כל אותה עת מיררה המתלוננת בבכי וביקשה מהמשיב מס' 1 שיעזוב אותה לנפשה. משסיים המשיב מס' 1, חזר עם הרכב למקום בו עמדו חבריו תוך שהוא פקד על המתלוננת לקיים מגע מיני עם שני חבריו. משיב מס' 1 דחף את המתלוננת לתוך המכונית וזו הוסעה על ידי המשיב מס' 2. בכל אותה עת מיררה המתלוננת בבכי. המשיב מס' 2 עצר את המכונית במרחק מה ואנס את המתלוננת כשהיא המומה ובוכיה. משסיים, חזר עם המכונית למקום יציאתם ולמכונית נכנס המשיב מס' 3 אשר הסיע את המתלוננת, שהיתה אותה עת באפיסת כוחות, מרחק מה ועצר את המכונית. שם אנס המשיב מס' 3 את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום.

המערערים הורשעו בדינם. על המשיב מס' 1 הושתו 11 שנות מאסר, מהן 9 לריצוי בפועל. על המשיב מס' 2 הושתו 7 שנות מאסר, מהן 5 לריצוי בפועל. על המשיב מס' 3 הושתו 8 שנות מאסר, מהן 6 לריצוי בפועל.

בפנינו ערעורו של המשיב מס' 1 על הרשעתו בחטיפה וערעורים של המשיבים מס' 1 ו2- על חומרת העונש. כן, מונח לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש.

אשר לערעורו של המשיב מס' 1 על הרשעתו, הננו סבורים כי הרשעה זו בדין יסודה, אם כי אנו סבורים שהחטיפה לא בוצעה בכוח ובאיומים אלא במעשה תרמית (עבירה על פי סעיף 369 לחוק העונשין, תשל"ז1977-). מכיוון שאנו רואים יסוד לערעור המדינה, ממילא הננו סבורים כי הערעור על חומרת העונש אין לו כל יסוד, שכן העונש שהוטל על המשיבים הוא קל באופן המצדיק את התערבותנו.

העונש שהוטל על שלושת המערערים חורג כאמור ממדיניות הענישה הראויה. כל אחד מן המערערים ביצע מעשה אונס במתלוננת בנסיבות קשות. המתלוננת היתה אותה עת עולה חדשה שסמכה על המשיב מס' 1 ובתמימותה חברה לקבוצה. חרף תחנוניה, כל אחד מהם אנס אותה כאשר השניים האחרים מצויים במרחק מה. הננו סבורים כי מן הראוי שהעונש שהוטל על המשיבים ישקף הן את החומרה הקשה של התנהגותם כלפי צעירה חסרת אונים והן יהווה גורם הרתעתי כלפי מי שעשויים להתפתות להתנהגות שכזאת. רק עונש חמור וכואב עשוי להיות גורם מרתיע למשיבים ולעבריינים שכמותם.

בבית המשפט המחוזי לא דרשה המדינה למצות עם המשיב מס' 1 את הדין ולהטיל עליו את העונש המקסימלי של 20 שנה וממילא לא ביקשה זאת בפנינו. מטעם זה, ובהתחשב במדיניות שלא למצות בערעור המדינה את מלוא העונש הראוי, הגענו לכלל מסקנה כי יש להעמיד את עונשו של המשיב מס' 1 על 15 שנות מאסר ו2- שנות מאסר על תנאי. והתנאי הוא כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו בית המשפט המחוזי גם אנו נדרג את המשיבים השונים על פי נסיבות התנהגותם. אנו מעמידים את עונשו של המשיב מס' 2 על 10 שנות מאסר בפועל ו2- שנות מאסר על תנאי ואת עונשו של המשיב מס' 3 על 12 שנות מאסר בפועל ו2- שנות מאסר על תנאי. התנאי הוא כפי שקבעה הערכאה הראשונה.

מקווים אנו שפסק דיננו זה יהווה מסר חד וברור כי החברה הישראלית מתייחסת בחומרה יתרה להתנהגות קשה זו של המערערים וכי לא נהסס למצות עם עבריינים שכמותם את מלוא חומרת הדין.

התוצאה היא כאמור שהערעור על ההרשעה נדחה, ערעור המשיבים מס' 1 ו2- על חומרת העונש נדחה, ואילו ערעור המדינה על קולת העונש מתקבל כאמור לעיל.