ע"פ 3557/08 ראיד זידאת נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

הערעורים שבפנינו עוסקים באירועים חמורים שהתרחשו בתחילת חודש יוני 2006 בכפר מוקיבלה, שם גרים כל המעורבים בפרשה. תחילתו של ספור המעשה בסכסוך שפרץ בין עיד זידאת (קטין, הוא נאשם מס' 5 בכתב האישום, להלן: עיד), למוסא סלאח (להלן: מוסא), בנו של חאלד סלאח (להלן: חאלד), ומוחמד סלאח (להלן: מוחמד), בנו של עאהד סלאח (להלן: עאהד). בתאריך 1.6.06 החליפו עיד ומוסא מהלומות, וביום המחרת החליט עיד לשוב ולפגוע ביריביו. הוא הגיע למסגד שבכפר כשהוא אוחז בסכין, הוציא משם את מוחמד כאשר בחוץ המתין כמיל זידאת, אחיו של עיד (הוא הנאשם מס' 6, להלן: כמיל). עיד וכמיל הכו את מוחמד נמרצות, ולאחר זאת חזר מוחמד למסגד. לאחר התפילה החלו מוסא ומוחמד בליווי אבותיהם – חאלד ועאהד, עושים את דרכם לבתיהם, אולם בדרכם ציפתה להם "הפתעה". התברר כי המעורבים הנוספים בפרשה – ראיד זידאת (אביהם של עיד וכמיל, הוא הנאשם מס' 1, להלן: ראיד) אחייניו – ואיל והלאל זידאת

(נאשמים 2 ו-3, להלן: ואיל והלאל), וכן עיד וכמיל, ארבו להם, ועד מהרה התחדשה האלימות בכל עוזה, כאשר הפעם היא מופנית לעאהד (אביו של מוחמד) וחאלד (אביו של מוסא). התוקפים הכו את חאלד ועהאד תוך שהם נעזרים בכלים משחית שונים, ולא הרפו מהם עד שהשניים התמוטטו חבולים וזבי דם. הם הובהלו לבית חולים, שם נמצא כי עאהד נפצע בראשו, גלגלתו נשברה ונגרמו לו המטומות. חאלד נפגע בראשו ובגבו. להשלמת התמונה נוסיף, כי באירועים האלימים נטל חלק אדם נוסף – זכריא אבו אלרוב (נאשם מס' 4), שבתום שמיעתן של ראיות התביעה הודה בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע ונדון ל-35 חודשי מאסר ושנה מאסר על תנאי.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים בעניינם של הנאשמים שבפנינו, הרשיע בית המשפט המחוזי את ראיד, ואיל, הלאל, עיד וכמיל, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1)+(2), ו-334 בשילוב עם סעיף 335(א)(1)+(2), לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ראיד הורשע גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בעקבות כך נדונו ראיד, ואיל והלאל ל-50 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. בעניינו של עיד וכמיל החליט בית המשפט להסתפק במאסר שיהא חופף לתקופת מעצרם (26.6.06-22.3.07), וכן נגזרו להם 6 חודשים מאסר על-תנאי.

2.

ראיד, ואיל והלאל משיגים בפנינו כנגד העונש שהושת עליהם. להשקפתם, תקופת המאסר בה חויבו לשאת הנה ארוכה ומופרזת, חורגת מרמת הענישה הנוהגת, וגלומה בה אפליה פסולה נוכח העונש שהושת על זכריא אלרוב. מנגד, סבורה המדינה, כי בית המשפט המחוזי הקל בעונשיהם של המשיבים, ואלה טעמיה: העונש אינו הולם את חומרת העבירות, נסיבות ביצוען ותוצאתם הקשה; המשיבים לא חויבו לפצות את קורבנותיהם; באשר לעיד וכמיל נטען, כי בית המשפט הפריז במשקל שנתן לאינטרס השיקום של השניים.

3.

האירועים בגינם נקראו המשיבים לתת את הדין חמורים הם, חמורים עד למאד. סכסוך של מה בכך בין קטינים התפתח עד מהרה להפגנה של אלימות שאינה יודעת גבולות. עיד וכמיל נדברו להשיב ליריביהם כגמולם, אולם גם לאחר שתקפו וחבלו במוחמד לא נחה דעתם. הם ואחדים מבני משפחתם ארבו למוסא, מוחמד, עאהד וחאלד, וללא אומר ודברים החלו הולמים בהם בכלי נשק שבחלקם היו מאולתרים (אלות שבראשן קבועים מסמרים וגרזן). שעה ארוכה נמשכה התקיפה, והמשיבים לא סרו מקורבנותיהם עד שנפלו על הארץ מתבוססים בדמם. בדיעבד התברר כי לאחד, עאהד, נגרמה חבלת ראש קשה, וגם גורלו של חאלד לא שפר.

העולה מהאמור הוא כי בפנינו דוגמה נוספת לאווירת האלימות עליה אנו מרבים להתריע, ושקנתה בשנים האחרונות אחיזה בחברה הישראלית. תופעה זאת גרמה לא אחת לאבדן בחיי אדם, ועם מצב זה אין להשלים. לפיכך מצווים בתי המשפט להגיב על גילויי אלימות בענישה קשה, ואם יביא הדבר לכך שעבריינים יהרהרו פעם נוספת במעשיהם בטרם יתנו דרור ליצריהם, דיינו.

נוכח השקפתנו זו, לא מצאנו בערעוריהם של המשיבים כל ממש, אדרבא, אנו סבורים כי רמת הענישה שיושמה בעניינם של ראיד ואיל והלאל רחוקה מלתת מענה הולם לחומרת המעשים ומטרות הענישה האחרות. משיבים אלה היו ראויים לכליאה ממושכת יותר, ועל כן בנסיבות אחרות אפשר שהיינו משנים את רכיב המאסר במידה ניכרת. ברם, היתה זו המדינה שהשלימה עם תקופת מאסר של 35 חודשים שנגזרה לזכריא אלרוב, ולכך יש מטבע הדברים השלכה גם על עונשם של המשיבים האחרים. אכן, הודאתו של זכריא, אף שבאה בשלב מתקדם של ההליכים, ראוי היה שתשמש נימוק לקולא, אולם לכך ניתן ביטוי הולם בתקופת המאסר שנגזרה למשיבים 1 עד 3. במצב זה, ואף שסברנו כי מדובר בעונש בו לא ניתן ביטוי הולם לחומרת האירוע, לא ראינו עצמנו חופשים להחמיר בו, כי אז נימצא פוגעים בכלל אחר הנוהג בשיטתנו – אחידות הענישה.

מנגד, תקופות המאסר שהושתו על עיד וכמיל אינן יכולות לעמוד. למשיבים אלה היה חלק רב בהסלמתו של האירוע, ועל כן העונש שנגזר להם רחוק מלתת ביטוי לחומרת מעורבותם. אכן מדובר בקטינים, אולם די לעיין בתסקירים האחרונים של שרות המבחן כדי להבין עד כמה רחוקים השניים מלהפנים את חומרת התנהגותם ותוצאותיה. נוכח האמור, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשמים, אנו מעמידים את תקופת המאסר בה ישאו עיד וכמיל על 24 חודשים. שני אלה יתייצבו כדי לשאת ביתרת תקופת המאסר במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, ביום ב' באב התשס"ח (27.7.08), עד לשעה 10:00.

אנו מוסיפים ומחייבים את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם פיצוי לעאהד בסכום של 80 אלף ש"ח, ולחאלד בסכום של 40 אלף ש"ח.