ע"פ 3566/15 אבישג עפרה פרנג'יל נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקשת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' רוזן ) בת"פ 15128-08-14 מיום 15.4.2015.

תמצית הרקע העובדתי ופסק הדין של בית המשפט המחוזי

1.

כתב האישום כנגד המבקשת חובק שלושה אישומים מהם עולה כי בשנים 2012-2010 נהגה לפרסם במקומון "השקמה" מודעה ובה נכתב כי היא "מוציאה כישופים על-ידי שדים ומחזירה אהבות". בשנים אלה פנו שלוש המתלוננות במספר הזדמנויות למבקשת לצורך קבלת "טיפולים" בהסתמך על הפרסום האמור. במהלך הטיפולים דרשה המתלוננת וקיבלה מהמתלוננות מאות אלפי שקלים במרמה, תוך ניצול מצוקן והצגת מצגים כוזבים לפיהם ישמשו הכספים למימון עלויות הטיפולים.

על-פי עובדות האישום הראשון , בסמוך לחודש אוגוסט 2011 נפגשו המבקשת והמתלוננת 1 – אשר אובחנה כלוקה במחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית, ונמצאה בתקופה הרלוונטית במעקב ובטיפול במרפאת חוץ בבית החולים אברבנאל – בדירת המתלוננת 1. המתלוננת 1 סיפרה למבקשת בין השאר כי היא סובלת מכאבים באזור הלב. בתגובה, אמרה לה המבקשת כי כאביה נובעים מסתימה בשלושה עורקים וכי היא צפויה למות אלמלא תטופל על-ידה. בנוסף, הזהירה המבקשת את המתלוננת 1 שלא תספר לבנה על הקשר ביניהן, פן "יכניס אותך הבן שלך לבית חולים למשוגעים ויעבירו אותך עינויים קשים עד שתמותי שם בבית החולים". בתמורה לטיפולה, דרשה המבקשת סכום של 45,000 ש"ח מהמתלוננת 1, אשר הסכימה לשלם את הסכום האמור לנוכח האימה שחשה מדבריה. בסמוך לאחר מכן, הוסיפה המבקשת להטיל אימה על המתלוננת 1 ואמרה לה כי הוטלו עליה כישופים קשים על-ידי שכניה, העלולים לעבור גם לבניה ולנכדיה: לגרום לגידול במוח לבנה, להוצאת רחם לבתה ולדכאון לנכדתה בת השלוש. בשלוש הזדמנויות שונות נפגשו השתיים והמבקשת "טיפלה" במתלוננת 1 על-ידי קשירת שקית ניילון לבטנה לצורך הסרת הכישוף. לנוכח האימה שחשה, שילמה המתלוננת 1 למבקשת סכומי כסף שונים הן במזומן והן בהפקדה לחשבון הבנק של בתה של המבקשת.

על-פי עובדות האישום השני , בסמוך לחודש אוגוסט 2011 נפגשו המבקשת והמתלוננת 2. במהלך הפגישה, ביקשה המתלוננת 2 מהמבקשת שתסייע לה להתמודד עם הקשיים המשפחתיים אותם היא חווה, בין היתר בנוגע לבן זוגה. המבקשת קראה לפני המתלוננת 2 בקלפים ובקפה והציגה לה מצג כוזב לפיו ביכולתה לטפל בבעיותיה המשפחתיות – בין השאר כיוון שהיא עובדת עם שדים ועם שיח ערבי – וכי לצורך ה"טיפול" על המתלוננת 2 לשלם לה סכומי כסף הנדרשים למימון חומרים יקרים. בפגישה זו שילמה המתלוננת 2 למבקשת 250 ש"ח. כחודש לאחר מכן הגיעה המבקשת לביתה של המתלוננת 2 ו"טיהרה" את הבית, על-מנת לשקם את מערכת היחסים של בני הזוג. לאחר מכן הורתה המבקשת למתלוננת 2 שתסיע אותה לבית הקברות וטענה לפניה בכזב כי היא קוברת שם חומר במסגרת פעולותיה לשיקום הזוגיות. במעמד זה דרשה המבקשת תשלום בעבור פעולותיה השונות, והמתלוננת 2 נענתה לפרוע עבורה חובות בסך אלפי שקלים. בהמשך לכך, הטילה המבקשת אימה על המתלוננת 2 ואמרה לה כי עליה לקבל "טיפול" שמא תאושפז בתה בבית חולים בעקבות פרידתה מבן זוגה, ועקב המצב הדכאוני ממנו תסבול, לא תתחתן לעולם. לנוכח דברים אלו, שילמה המתלוננת 2 חוב נוסף של המבקשת בסך אלפי שקלים לפי דרישתה.

על-פי עובדות האישום השלישי , בסמוך לחודש פברואר 2010 נפגשו המבקשת והמתלוננת 3 בביתה של המבקשת, והמתלוננת 3 ביקשה כי המבקשת תסייע בידה לחתן את בנה. לצורך ה"טיפול" קראה המבקשת קריאות בשפה שאיננה ברורה והציגה לפני המתלוננת 3 מצג כוזב כי ביכולתה לטפל בבעיותיה המשפחתיות. המבקשת דרשה סך של 5,000 ש"ח בעבור "טיפול" זה. בשלוש הזדמנויות נוספות נפגשו השתיים והמתלוננת 3 "טופלה" ללא תמורה. בסמוך למועד חג הפסח בשנת 2011, שילמה המתלוננת 3 למבקשת על-פי דרישתה סך של 30,000 ש"ח, בעבור מה שהוצג לה כ"יכולותיה המיסטיות" של המבקשת בתקשורה עם "שדים-רופאים" ותשלום עבור "השייח". בנוסף, בסמוך לחודש פברואר 2011 הטילה המבקשת אימה על המתלוננת 3 בכך שהציגה לפניה בכזב כי עליה לשלם סכום של 25,000 ש"ח לצורך מימון טיפול להסרת כישוף נגד נכדתה, אחרת נחרץ דינה למות. המתלוננת 3 השיבה למבקשת כי אין ביכולתה לשלם סכום זה. בהמשך, הבחינה המתלוננת 3 כי על דלת ביתה נמרח צבע אדום והתקשרה למבקשת לספר לה על כך. המבקשת הטילה אימה על המתלוננת בכך שטענה לפניה כי שכניה "עשו לה כישוף" ומרחו לה דם על הדלת. לצורך הסרת הכישוף שילמה המתלוננת 3 למבקשת על-פי דרישתה סכום של 50,000 ש"ח. בהמשך, שילמה המתלוננת 3 למבקשת סכום נוסף של 40,000 ש"ח, בעקבות כך שהטילה עליה אימה ואמרה לה כי בתה סובלת מסרטן בקיבה ועליה לערוך לה טיפול שזוהי עלותו. בנוסף, במספר רב של הזדמנויות הציגה המבקשת מצג כוזב למתלוננת 3 כי היא "מבצעת את הוראות השדים", כי עלויות הטיפול בכישוף הן גבוהות וכך גם הסכומים המועברים על-ידה לשייחים, ועל-כן עליה לגבות ממנה סכומים נוספים. משכך, העבירה המתלוננת 3 למבקשת סכומי כסף במזומן ושיקים ריקים החתומים על-ידה. המבקשת מילאה את השיקים הריקים ושילמה באמצעותם את חובותיה ותשלומים נוספים. בסך הכל קיבלה המבקשת מהמתלוננת 3 סכום של 420,000 ש"ח.

2.

בבית המשפט המחוזי הכחישה המבקשת כי היא עוסקת במעשי כישוף או כי סיפרה למתלוננות על שיחות כלשהן עם שדים. המבקשת טענה כי נפגשה עם המתלוננות במטרה לעזור להן ולא הפעילה כל לחץ על מי מהמתלוננות. עוד ציינה המבקשת כי בסך הכל קיבלה מהמתלוננת 1 40,000-30,000 ש"ח, מהמתלוננת 2 30,000-20,000 ש"ח ומהמתלוננת 3 60,000-50,000 ש"ח.

3.

בהכרעת דינו סקר בית המשפט המחוזי את עדויותיהן של המתלוננות וקבע כי אלה היו מהימנות, עקביות ונתמכו במוצגים המעידים על העברות הכספים למבקשת. ראוי לציין כי הגם שהמתלוננת 1 סובלת מבעיות נפשיות ונתבקשה שמיעת עדותה שלא בהליך רגיל, קבע בית המשפט כי בכוחה למסור עדות ככל עדה אחרת, וכי עדותה היתה רצופה ועקבית ותשובותיה היו ישירות וספונטניות. נקבע כי מדובר "בעדות העומדת על שתי רגליה, עדות של עדה שבחרה להעיד בבית המשפט עדות נכונה". מנגד, קבע בית המשפט כי לא ניתן לסמוך על עדותה של המבקשת. זאת, עקב סתירות רבות ומהותיות שהתגלו בגרסתה, הן בחקירתה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט. כך, לצורך הדוגמא בלבד: המבקשת הכחישה כי פרסמה מודעה במקומון "השקמה"; המבקשת הכחישה כי היא מכירה את המתלוננות 2-1 וכי קיבלה מהן כספים; המבקשת הכחישה כי קיבלה שיקים מהמתלוננת 3; המתלוננת הכחישה כי נתנה טיפול כלשהו למתלוננת 3. בהכרעת הדין הדגיש בית המשפט כי המתלוננות אינן מכירות האחת את השניה וחרף זאת העידה כל אחת מהן על "טיפול" דומה שבוצע בה, "מול מיני שדים" ועל-ידי קשירת שקית סביב בטנה על-ידי המבקשת. הוטעם כי כל אחת מהמתלוננות העידה לפני בית המשפט על איומים במחלות ובמיתות של בני משפחה אם תסרב לשלם למבקשת את הכספים שדרשה. משכך, קבע בית המשפט כי עדויות המתלוננות עדיפות לאין שיעור על עדות המבקשת, "שאין בה ולא כלום", ועל-כן מול עדות כל אחת מהמתלוננות לא עומדת למעשה כל גרסה, שכן עדות המבקשת היא "חסרת כל משקל".

4.

לאחר שנסקרו יסודותיהן של עבירות העושק, קבלת דבר במרמה וסחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, קבע בית המשפט המחוזי כי מעשיה של המבקשת – בין השאר באיום על המתלוננות והצגת מצגים כוזבים בדבר בעיות בריאותיות של בני משפחתן ובדבר יכולתה למנען ולרפאן – מקימים את העבירה של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, על-פי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וכן את העבירה של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, על-פי סעיף 415 לחוק העונשין. נקבע כי הנסיבות המחמירות מתבטאות במקרה דנן הן בביצוע המרמה תוך כדי סחיטתן של המתלוננות והן לנוכח סכום הכסף הנכבד שהועבר למבקשת על-ידי המתלוננת 3. לבסוף, זיכה בית המשפט את המבקשת מעבירות העושק, על-פי סעיף 431 לחוק העונשין, משלא ה וכח כי המתלוננות 3-2 לוקות בחולשה שכלית, חוסר נסיון או קלות דעת. בנוסף, הגם שהמתלוננת 1 סובלת מבריאות נפשית לקויה, לא הוכח במידת הוודאות הנדרשת כי המבקשת היתה מודעת למצבה הנפשי של המתלוננת 3 בעת ביצוע העבירות.

5.

בגזירת עונשה של המבקשת סקר בית המשפט המחוזי את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ככל האפשר למקרה דנן. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבות ביצוע העבירות; נקבע כי המבקשת ביצעה את העבירות תוך תכנון מקדים, בפרסום המודעות במקומון "השקמה" ובמטרה "לצוד קורבנות פוטנציאליים". בית המשפט קבע כי המבקשת פעלה לאורך ימים ארוכים, בשיטתיות ובדפוס פעולה קבוע כנגד המתלוננות, והכל מתוך תאוות בצע שלא ידעה שובע ובמרמה בוטה. נקבע כי לא היה ביכולתן של המתלוננות להיפרד מ"טיפוליה" של המבקשת בקלות לנוכח דרכה המניפולטיבית ורשת הפחד והמורא שטוותה סביב המתלוננות. עוד הדגיש בית המשפט כי אף לאחר שהגיעה המשטרה לכל אחת מהמתלוננות, אלה התקשו להשתחרר מן האימה שהחדירה בהן המבקשת והן התקשו לשתף פעולה עם המשטרה. כן נקבע כי המבקשת רוקנה את המתלוננות מרכושן, ואלה חשו השפלה וחוו סבל נפשי בשל הבושה והנזק שגרמו לעצמן ולבני משפחתן. בהתחשב בכל אלו קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם לכל אחד מהאישומים, המהווה אירוע נפרד, נע בין 12 ובין 24 חודשי מאסר בפועל. לבסוף, בגזירת דינה של המבקשת הביא בית המשפט בחשבון את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ביניהן עברה הנקי של המבקשת, נסיבותיה האישיות והמשפחתיות וכן את הפגיעה במשפחתה בעקבות פרסום הפרשה. בהתחשב במכלול השיקולים השית בית המשפט המחוזי על המבקשת את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל; 15 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא תעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורה כל עבירה על-פי סעיפים 428, 415 ו-417 לחוק העונשין; וכן פיצוי כספי למתלוננות (למתלוננת 1 – 34,500 ש"ח; למתלוננת 2 – 76,418 ש"ח; ולמתלוננת 3 – 362,840 ש"ח).

תמצית טענות המבקשת

6.

לטענת המבקשת – באמצעות בא כוחה, עו"ד אהוד בן יהודה – סיכוי ערעורה, הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר הדין, הם גבוהים, מאחר שמתעוררות במקרה דנן "שאלות משפטיות כבדות משקל הנוגעות לחופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש האמונה". לשיטת המבקשת, לוז המקרה דנן הוא "בעניינים שבאמונה", ובאלו יש לאפשר מרחב סובלנות בעל גבולות נרחבים, אף במקרים שבהם משלמים המאמינים מחיר כלכלי בעבור אמונותיהם. נטען כי המתלוננות הגיעו אל המבקשת מרצונן החופשי ובאופן מודע ביקשו כי זו "תטפל" בהן. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את המבקשת בעבירה של סחיטה באיומים, בעוד שאין חולק כי לא היה בכוחה של המבקשת לממש את האיומים השונים. עוד טוענת המבקשת, כי העונש שהושת עליה הוא מחמיר וחורג ממדיניות הענישה הנוהגת, במיוחד לנוכח עברה הנקי. בנוסף, הגישה המבקשת מסמך רפואי המלמד – כך נראה – כי מצב בריאותה איננו תקין וכי היא סובלת בין היתר מפוסט טראומה. לבסוף מדגישה המבקשת כי במשך כל ניהול ההליך כנגדה היתה משוחררת ללא כל תנאים מגבילים, כי אין היא מסוכנת לציבור וראוי על-כן כי ערעורה יישמע כאשר ביצוע עונשה מעוכב.

תמצית טענות המשיבה

7.

לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – טענות המבקשת בדבר היקף חופש האמונה והאוטונומיה של המתלוננות הן טענות חדשות, המועלות לראשונה לפני בית משפט זה. עוד נטען כי פעולותיה של המבקשת מהוות הטלת אימה – בשונה מאיומים – וכך גם תוארו מעשיה בכתב האישום. על-כן, נטען כי פעולות המבקשת באות בגדר סעיף 428 לחוק העונשין, שעיקרו, כך נטען תוך הפניה למקורו האנגלי, הוא בנסיון לקבל טובת הנאה אישית, כפי שהתממש בענייננו. לבסוף טוענת המשיבה כי עונש המאסר שהושת על המבקשת הוא ממושך, ואף אם יופחת במידת מה, צפויה המבקשת לרצות תקופת מאסר ארוכה, ועל-כן אין להענות לבקשתה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליה.

דיון והכרעה

1.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה שלפני ובהודעות הערעור, ולאחר ששמעתי בקשב רב את טיעוני המבקשת והמשיבה במסגרת הדיון שנערך לפני, החלטתי להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקשת בבית המשפט המחוזי.

2.

מושכלות יסוד הן כי ברירת המחדל היא תחילת ריצוי מיידי של עונש המאסר, בהתאם לסעיף 43 לחוק העונשין. זאת, בין השאר מן הטעם כי לפלוני, המבקש את עיכוב ביצוע עונשו, לא עומדת עוד חזקת החפות ומאחר שהענישה המיידית צפויה להגשים את האינטרס הנעוץ באכיפתו האפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים . בנוסף על אלו, ביסוד הכלל בדבר ביצועו המיידי של העונש שנגזר ניצב גם החשש מפני המסוכנותו הנשקפת מן המבקש לעכב את עונשו, פן ייפגע בטחון הציבור במידה וישוחרר במהלך תקופת בירור ערעורו [ראו למשל: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 260-259; 268-267 (2000) (להלן: עניין

שוורץ )]. עם זאת, במקרים מיוחדים ובהתאם לנסיבותיו של המקרה הנדון, רשאי בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר אם השתכנע כי האינטרס שבאכיפה מיידית של העונש שנגזר על המבקש, נדחה מפני השיקולים השונים שהותוו בפסיקת בית משפט זה, המעדיפים את שמיעת ערעור המבקש כאשר אין הוא נתון במאסר. כפי שחזר וקבע בית משפט זה, בעת עריכת האיזון האמור על בית המשפט לשקול את: חומרת העבירה בה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה; משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; סיכויי ערעורו של המבקש, ובכלל זה השאלה האם מופנה ערעור המבקש כנגד עצם הרשעתו או אך כנגד חומרת עונשו; עברו הפלילי של המבקש והתנהלותו במהלך המשפט; ונסיבותיו האישיות של המבקש [ראו למשל: ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל , פסקה 22 (10.2.2015); ע"פ 1933/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (19.3.2014)].

8.

סבורני כי בנסיבותיו של המקרה דנן נוטים מכלול השיקולים דלעיל לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקשת בבית המשפט המחוזי.

9.

ערעור המבקשת מופנה הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד כזר הדין. כידוע, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע ראוי כי בית המשפט יימנע ככל הניתן מלקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, משההכרעה בטענות המועלות בסוגיות השונות מסורה להרכב שלפניו ישמע הערעור [ראו למשל: ע"פ 5957/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (2.1.2013)]. ואולם, בעת הזו סבורני כי אין לומר שערעורה של המבקשת הוא ערעור סרק, שכל מטרתו היא לעכב את תחילת ביצוע עונש המאסר שהושת עליה. אמנם נדונו כבר בבית משפט זה מקרים שבהם ניצלו מי שהתיימרו להיות מטפלים אלטרנטיביים את האמון והבטחון שנתנו בהם מטופלותיהם, וביצעו בהן עבירות מין במהלך ה"טיפול" [ראו למשל: ע"פ 5097/07 פחימה נ' מדינת ישראל 25.5.2009. יצוין כי בעניין זה הורשע המערער בבית המשפט המחוזי גם בכך שקיבל במרמה מהמתלוננות רכוש וכסף רב על-מנת שיסיר מהן "כישופים" ו"עין הרע". אלא שעניינים אלו לא נדונו לפני בית משפט זה וערעור המערער לא נגע להם, משהורשע במיוחס לו על-פי הודאתו]. ואולם, טרם נדון בבית משפט זה מקרה הדומה בנסיבותיו למקרה דנן, ובפי המבקשת טענות בדבר גבולותיהן הראויים של העבירות הפליליות העומדות ביסוד הרשעתה, במקרים שבהם נקבע כי ה"טיפולים" השונים התבצעו בלא שנוצלו חולשתן השכלית, חוסר נסיונן או קלות דעתן של המתלוננות השונות. זאת, בין היתר בהתחשב בשאלת האיזון הראוי שבין חופש האמונה ומידת האוטונומיה – הן של המבקשת הן של המתלוננות – ובין השאיפה למנוע את הישנותם של מקרים כגון המקרה דנן, במסגרתו נגרם למתלוננות נזק כלכלי כבד וחלקן אף ירד מנכסיהן עקב התקשרותן עם המבקשת.

10.

בנוסף, הגם שעונש המאסר שהושת על המבקשת איננו קצר באופן יחסי, אין לומר כי הוא ממושך באופן המטה את הכף לדחיית הבקשה [ראו למשל: עניין אוהב ציון , פסקה 20; עניין גוטסדינר , פסקה 25]. זאת, בין היתר, בהתחשב בנסיבותיה האישיות השונות של המבקשת – ביניהן גילה ומצב בריאותה – בעברה הפלילי הנקי ובעובדה שבמהלך ניהול משפטה היתה משוחררת ללא כל תנאים מגבילים. בנוסף, בהתאם לכל אלו ובשקילת נסיבותיו של המקרה דנן, אינני סבור כי קיים חשש ממשי לפגיעה בבטחון הציבור באם תשוחרר המבקשת עד להכרעה בערעורה, ופוחת משקלו של הרציונאל העומד ביסוד הכלל בדבר ביצועו המיידי של עונש המאסר. לנוכח התנהגותה החיובית של המבקשת לאורך המשפט והתייצבותה לכל הדיונים בעניינה בעת שהיתה משוחררת, ולנוכח אופיין של העבירות בהן הורשעה המבקשת והצהרת בא-כוחה במסגרת הדיון שנערך לפני, כי היא "חדלה באופן טוטאלי להתעסק בנושא הזה", אינני סבור כי קיים חשש להשנותן של העבירות בהן הורשעה המבקשת במידה ויעוכב ביצוע עונש המאסר שהושת עליה.

11.

לפיכך, השתכנעתי כי יש מקום לאפשר למבקשת לשטוח לפני בית משפט זה את טיעוניה כאשר היא אינה נתונה במאסר.

12.

אשר על כן, הנני מורה על עיכוב ביצוע רכיב המאסר בעונש שהושת על המבקשת בגזר דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעורה.