ע"פ 3584/10 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר הטיל על המבקש מאסר בפועל בן 24 חודש בניכוי ימי המעצר.

1.

במסגרת הסדר טיעון הודה המבקש בכתב אישום מתוקן והורשע על-פי הודאתו בעבירות של מעשה מגונה והפרת הוראה חוקית. על-פי עובדות האישום הראשון המבקש והמתלוננת הכירו כחצי שנה לפני האירוע והתקיים ביניהם קשר שכלל קיום יחסי מין פעמים ספורות. ביום האירוע הגיע המבקש לביתה של המתלוננת, אך זו הבהירה לו כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין וביקשה שילך. בשל הפצרותיו נענתה המתלוננת לבקשתו והוא החדיר את איבר מינו לפיה. משלא הגיע לסיפוק מיני ביקש ממנה המבקש לקיים עימו יחסי מין, אך היא סירבה וביקשה שוב כי יעזוב את ביתה.

למרות התנגדותה ובשל פחדה מהמבקש נשכבה המתלוננת על בטנה לפי הוראתו של המבקש, המבקש שכב מעליה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה תוך גרימת דימום באיבר מינה של המתלוננת. המתלוננת קמה בתואנה שהיא צריכה לשטוף את עצמה, נמלטה מהדירה והזעיקה את המשטרה. על-פי עובדות האישום השני המבקש היה אמור לשהות בעת האירוע במעצר בית על-פי החלטת בית משפט השלום בבאר שבע, אך הפר הוראה זו.

2.

ביום 17.12.09 גזר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ, ס"נ, והשופטים א' ואגו, י' צלקובניק) את עונשו של המבקש לעשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים; ופיצוי למתלוננת. בית המשפט ראה בחומרה את מעשיו של המבקש אשר התעלם מרצונה של המתלוננת וכפה עצמו עליה. נקבע כי דווקא העובדה שהמעשים בוצעו בביתה של המתלוננת על-ידי אדם שהיא מכירה גרמו לה לנזקים נפשיים קשים. בית המשפט ציין כי אין מדובר במי שפירש לא נכון את סירובה של המתלוננת, אלא במי שעל אף ידיעתו הפוזיטיבית על הסירוב התעלם ממנו וכפה עצמו עליה. בית המשפט הביא בחשבון את גילו הצעיר של המבקש, את עברו הנורמטיבי ואת תסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו, שאף סבר כי לא נשקפת מהמבקש מסוכנות מינית. עם זאת קבע בית המשפט כי יש לאזן בין השיקול השיקומי לבין היבטי הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור, וכן להעביר מסר ברור וחד משמעי לפיו "ניצול נפשע של בני אדם למטרות סיפוק היצר המיני ראוי לכל הוקעה".

3.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית משפט זה. במקביל הגיש בקשה זו שבפני לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. בא-כוח המבקש טען כי מתקיימים מרבית הטעמים שנקבעו בפסיקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. תקופת המאסר שהוטלה על המבקש קצרה יחסית כך שקיים חשש שהמבקש יסיים לרצות חלק ניכר מעונשו עד שמיעת ערעורו; המבקש היה משוחרר לאורך מרבית משפטו והתייצב לכל הדיונים בעניינו; המבקש נעדר הרשעות קודמות (למעט שני מב"דים); שירות המבחן הגיש בעניינו תסקיר חיובי ביותר והמליץ על תוכנית טיפולית לצד עבודות שירות, ובשל הפער בין המלצת שירות המבחן לעונש שהוטל בגזר הדין ישנם סיכויי ערעור טובים; נסיבות האירוע קלות יחסית, כאשר מדובר באירוע בין מכרים שקיימו יחסי מין בעבר, ואף באירוע הנוכחי התגפפו וביצעו מין אוראלי בהסכמה; המבקש הודה, קיבל עליו את האחריות וחסך את עדותה של המתלוננת; ולבסוף נסיבותיו האישיות של המבקש- בן למשפחת עולים ואם חד הורית, שהצליח להשתלב באופן מוצלח בחברה הישראלית ולשרת שירות צבאי מלא כלוחם.

4.

באת-כוח המדינה טענה כי אין לחרוג מהכלל של ריצוי מיידי של העונש. על המבקש נגזרו 24 חודשי מאסר, וככל שהערעור מופנה לקיצור תקופת המאסר אין חשש כי תכליתו תתאיין. ככל שהערעור מופנה להמרת העונש בעבודות שירות הרי שמדובר בסיכויים נמוכים. בית המשפט קמא לקח בחשבון את המלצתו החיובית של שירות המבחן אך איזן אותה עם שיקולים נוספים. המבקש הורשע במעשה מגונה תוך גרימת חבלה גופנית ובהפרת הוראה חוקית.

5.

כידוע, ההלכה קובעת כי יש להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר מתן גזר הדין. עם זאת, על בית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע לשקלל את כלל הגורמים והשיקולים העומדים על הפרק בבואו להכריע האם יש מקום להיענות לבקשה (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)). לאחר ששקלתי ואיזנתי בין השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.

ערעורו של המבקש מופנה כנגד גזר הדין בלבד, ולא כנגד ההרשעה. אמנם המבקש עותר כי עונש המאסר שהוטל עליו יומר בעבודות שירות, לפי המלצת שירות המבחן, אך איני סבורה כי הסיכויים לכך גבוהים. כפי שציינה באת-כוח המדינה המלצתו של שירות המבחן וכן נסיבות חייו החיוביות של המבקש נלקחו בחשבון על-ידי בית המשפט קמא. לפיכך גם אם יסבור בית משפט זה כי יש מקום להקל בעונשו של המבקש, גבוהים הסיכויים כי התערבות זו לא תאיין את תכלית הערעור. בנוסף, על המבקש נגזרה תקופת מאסר משמעותית בת שנתיים ימים. העבירות בהן הורשע המבקש חמורות הן. המבקש ביצע מעשה מגונה תוך גרימת חבלה למתלוננת. העבירה בוצעה בביתה של המתלוננת, תוך חדירת מבצרה, ומעילה באמון שהיא נתנה בו לאור הכרותה עימו, ואכן נראה כי למתלוננת נגרמו נזקים נפשיים קשים. אמנם עברו הפלילי של המבקש נקי והתנהגותו במהלך המשפט היתה ללא דופי, אך איני סבורה כי יש באלו כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה.

בא-כוח המבקש הפנה להחלטה שלטעמו דומה היא בנסיבותיה למקרה דנן (ע"פ 1846/07 קמבז נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 12.3.07)). ראשית אומר כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, וקשה להשוות בין המקרים, בייחוד שבהחלטה אליה הפנה בא-כוח המבקש אין פירוט של נסיבות העבירה. יתרה מכך, באותה החלטה הובא בחשבון מצבו הנפשי של המבקש, נסיבה שהצדיקה בעיני בית המשפט, יחד עם יתר נסיבות אותו עניין, את עיכוב ביצוע עונשו. בכך שונה המקרה שבפני.

7.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהחשש כי הערעור ישמע במועד בו גם קיצור העונש יהיה בלתי רלוונטי. בא-כוח המבקש הבהיר כי בניכוי ימי מעצרו על המבקש לרצות 21 חודשי מאסר בלבד, ובניכוי שליש מדובר על 14 חודשים בלבד. התוצאה היא כי אני מורה על דחיית הבקשה, אך קובעת כי ערעורו של המבקש ישמע בהקדם תוך התחשבות באילוצי יומן בית המשפט. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי.