ע"פ 3608/07 עטה בדיר נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעקבות הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה ואיומים. ההרשעה באה בעקבות הסדר טיעון. על פי ההסדר הגבילה עצמה המשיבה מבחינת העונש המבוקש לעתירה להשתת 4 שנות מאסר לריצוי בפועל. המערער היה רשאי לטעון באופן "פתוח". בית המשפט השית על המערער 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה נגד גזר הדין.

2.

העובדות בהן הודה המערער הן אלה: המערער עבד כשומר במגרש בו נמצאו מנופים של חברה כלשהי. אותה חברה נמצאה בתחרות עסקית עם חברת מנופים אחרת. על פי האמור בכתב האישום, פנה הבעלים של החברה האחרת אברהם יוחנן (להלן - אבי) יחד עם אחד מעוזריו למערער והשלושה קשרו קשר לפיו יצית המערער את המנופים שחנו במגרש בו הוא ביצע את עבודות השמירה. במסגרת הקשר אף הוסכם שהמערער יאיים על המנכ"ל של אותה חברת מנופים. בהמשך לכך, התקשר המערער למנכ"ל בטלפון ואיים עליו. בנוסף לכך, הצית המערער שני מנופים שנמצאו במגרש עליו הוא שמר. לשני המנופים נגרם נזק של כ-2 מיליון ש"ח.

3.

השאלה הכמעט מתבקשת במקרה כזה הינה מה אירע לשני הקושרים האחרים, הם אבי מנכ"ל החברה המתחרה ועוזרו ארתור. מתברר, כי נגד שניהם הוגש כתב אישום בו יוחסו להם עבירות דומות לאלה שיוחסו למערער. ברם, באותו הליך הושג בשלב מסוים הסדר טיעון שהביא לתיקון משמעותי בכתב האישום ככל שמדובר באבי ולביטול האישום כלפי ארתור. בעקבות הודאתו של אבי בעובדות שבכתב אישום מתוקן הוא הורשע בעבירה של סיוע להיזק בזדון ובעבירה של איומים. בסופו של יום, נגזרו על אבי שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שני מאסרים מותנים וקנס בסך 300,000 ש"ח. נוסף על כך, חויב אבי בתשלום פיצוי בסך 200,000 ש"ח לחברה שמנופיה נשרפו.

אין זה מפתיע שטענתו העיקרית של סניגורו של המערער שלפנינו הייתה כי קיים פער תהומי שאין לו צידוק בין העונש שהושת על שולחו לבין עונשו של אבי. על פי הנטען, אבי והחברה שבשליטתו הם אלה שהיו אמורים להפיק תועלת מן השריפה של המנופים של החברה המתחרה, בעוד שהמערער היה כלי שרת ותו לא.

4.

לכאורה, כל מי שיתבונן ששני ההליכים הפליליים הסובבים סביב אותה פרשה יתמה על הפער בתוצאות של שני ההליכים, זה שהתנהל נגד המערער וזה שהסתיים בענישתו של אבי. ברם מתברר, כי הדברים אינם כה פשוטים. המערער היה עד תביעה מרכזי במשפטו של אבי. עדותו נשמעה באותו הליך. עוד בחקירתו במשטרה מסר המערער גרסאות סותרות. בין השאר הוא אף אמר כי לאבי אין כל קשר להצתה. בעדותו של המערער בהליך שהתנהל נגד אבי וארתור, הוא העיד שהצית את המנופים מיוזמתו שלו בשל כעסו על מעבידתו. המערער אף הוכרז עד עוין. באותו הליך הסבירה התביעה כי לאור הנסיבות האמורות הגיעה היא לכלל מסקנה שיקשה עליה להוכיח את שנטען בכתב האישום המקורי ולפיכך הסכימה היא להסדר הטיעון.

5.

אין צריכים אנו ואין יכולים אנו לבדוק אם המשיבה פעלה כהלכה בהסכימה להסדר הטיעון עם אבי. הנחת המוצא חייבת להיות כי המשיבה אכן פעלה על פי מיטב שיקול הדעת שעה שהסכימה להסדר מקל, משהגיעה היא למסקנה שתתקשה להוכיח את האישום החמור נגד אבי, והכל בשל עדותו של המערער שאמר, כזכור, כי פעל על דעת עצמו. משהעיד המערער במשפט האחר כי הוא ביצע את ההצתה מיוזמתו שלו, ניתן לשאול כיצד הדברים מתיישבים עם טענה באשר לפער בין עונשו לבין עונשו של אבי.

6.

חובה לומר כי העונש שהוטל על המערער אינו חמור, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא הצית שני מנופים וגרם נזק רב לרכוש. אף יש לזכור כי העונש שנגזר למערער הינו במסגרתו של הסדר הטיעון. כמו כן, המשיבה נתנה הסבר לפער הגדול בין העונשים. אף על פי כן, הרושם המתקבל הוא שעדיין קיים פער גדול מדי בין העונשים ונותרת תחושה של אי נוחות עקב הפער. בנסיבות אלה החלטנו כי יש צידוק להתערב במידת מה בעונש שהושת על המערער. אי לכך, מתקבל הערעור במובן זה שתקופת המאסר לריצוי בפועל תועמד על 36 חודשים תחת 45 חודשים. לא יחול שינוי במאסר המותנה שהושת.