פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 3614/99
בפני:
כבוד
השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער
:
יוסף
ירושלמי
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ערעור
על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 20.4.99 בת.פ. 4042/98
שניתן
על-ידי כבוד השופטים נ' עמית, ש' טימן
וג'
קרא
תאריך
הישיבה: ב' בשבט תשס"ב (15.1.02)
בשם
המערער: עו"ד ד' יפתח
בשם
המשיבה: עו"ד מ' קרשן
בשם
שירות המבחן למבוגרים: גב' ב' וייס
פ
ס ק - ד י ן
המערער (יליד 1949) הורשע על יסוד הראיות
באינוס במרמה ובמעשה מגונה בנסיבות מחמירות. עבירות אלו ביצע המערער זמן לא רב
לאחר שחרורו מן הכלא, כאסיר ברשיון, בעקבות ריצוי עונש מאסר שנגזר עליו בשל עבירות
דומות. בחוות-דעת מקצועית שהוגשה לבית המשפט המחוזי נקבע כי המערער לוקה בדחף
כפייתי לביצוע עבירות מין מן הסוג בו הורשע. משהוברר כי המערער אינו מתאים לקבלת
טיפול שבכוחו לרסן את דחפיו החולניים, הגיע בית המשפט למסקנה, כי השיקול המרכזי
בהענשת המערער חייב להתמקד בצורך להגן על נערות צעירות מפניו. בהעדיפו שיקול זה,
על פני התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער, גזר עליו בית המשפט (ברוב דעות) שתים
עשרה שנים מאסר בפועל, וכן הפעיל נגדו, במצטבר, שתי שנות מאסר על-תנאי. שופט
המיעוט סבר, כי די בשבע שנות מאסר בפועל, בתוספת המאסר על-תנאי המופעל, כדי למצות
את מטרת הענישה.
מלכתחילה השיג המערער לפנינו על צדקת הרשעתו;
אלא שבמהלך טיעונו הודיע הסניגור כי המערער חוזר בו מן הערעור על הכרעת הדין
ומגביל את ערעורו לעניין חומרת העונש בלבד. לנוכח הודעה זו החלטנו, בפסק-דין חלקי
מיום 14.12.2000, לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה נגד הכרעת הדין.
הסניגור שטען למען שולחו כל מה שניתן היה
לטעון קיווה לשכנענו כי יש מקום להתערב בעונש המאסר ולקצר את התקופה. טיעון זה אין
בידינו לקבל. המערער שביצע עבירות מין חמורות כלפי נערה צעירה נתגלה כעבריין חוזר
בעל דחפים בלתי נשלטים. בנסיבות אלו אין בידינו לקבל, כי בית המשפט המחוזי שגה
בהעדיפו את צורכי ההגנה על קורבנות בכוח על פני שיקולים אחרים. קל וחומר שאלה הם
פני הדברים לנוכח מסקנתם החוזרת ונשנית של שירות המבחן, בתסקיריו המשלימים, וכן של
הפסיכיאטר המומחה שבדק את המערער לאחרונה, כי לפחות לעת הזאת אין המערער מגלה
מוטיבציה אמיתית לקבלת טיפול לתיקון מופרעותו הקשה.
התוצאה, מבחינתו של המערער, בוודאי אינה קלה,
שכן הכול מודים כי העונש שנגזר עליו הוא עונש כבד. עם זאת אין בידינו לקבל כי,
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, העונש איננו מתאים, או כי יש טעם היכול להצדיק את
התערבותנו בו. לפיכך הננו מחליטים לדחות את הערעור. עם זאת נבקש להעיר: ממה שהוברר
לנו עולה, כי בהיעדר יוזמה וגילוי של רצון ברור ומשכנע מצד המערער, סיכוייו לקבל
טיפול, תרופתי ונפשי, בעודנו במאסר, אינם עשויים להתממש אלא כשנתיים לפני תום
תקופת מאסרו הכוללת. נראה לנו, כי בהתחשב בגילו של המערער ובאורך תקופת המאסר, מן
הראוי שהגורמים המקצועיים בשירות בתי הסוהר ישובו ויבחנו את התאמתו של המערער
לקבלת טיפול במועד קרוב הרבה יותר (כגון בעוד שנה או שנתיים), ולכל המאוחר זמן
מספיק לפני שהמערער יסיים לרצות שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, על-מנת שגם
ממצאי הבדיקה ותוצאות הטיפול (אם יינתן לו) יוכלו להישקל, בין לכף חובה ובין לכף
זכות, בגיבוש כל החלטה
עתידה בעניינו.
ניתן היום, ב' בשבט תשס"ב (15.1.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט