ע"פ 3617/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ד-1977, ובעקבות כך גזר לו ארבע וחצי שנות מאסר, מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את קורבנו בסכום של 25 אלף ש"ח.

להלן תמציתן של העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה: בתו של המערער היתה חברתו לחיים של המתלונן, וזה האחרון נהג בה באלימות, עד שהחליטה לנטוש אותו ולשוב לבית הוריה. בתאריך 28.12.04 הגיע המערער לעיר מגוריה של הבת וניסה לשכנעה לחזור לחיות עמו, ומשדבריו לא מצאו אוזן קשבת הוא שב ונקט נגדה באיומים ובאלימות. בעקבות כך הודיעה הבת למתלונן כי עליה ליטול בגדים מבית הוריה, ובהגיעה לשם סיפרה לאביה על הקורות אותה. בעקבות כך יצא המערער מביתו כאשר הוא חמוש באקדח, ובהמשך התפתחה קטטה בינו למתלונן. זה האחרון הביע נכונות ללכת לדרכו, אולם המערער לא הרפה ממנו וירה שני כדורים לכיוון רגליו. המתלונן נמלט לסמטה, אך המערער דלק אחריו וממרחק של כחצי מטר ירה לעברו פעם נוספת. כתוצאה מירי זה נפגע המתלונן בחזהו, ונגרמו לו שבר בסטרנום, המטומה בחזה, נזק קשה לריאה השמאלית, וכן אובחן פצע ירי בבסיס הצוואר. להשלמת התמונה נוסיף, כי המערער החליט להודות בעובדות המפלילות שיוחסו לו לאחר שכבר נשמעו ראיות הצדדים כולן, ולאלו נדרשו הצדדים במהלך טיעוניהם לעונש. בית המשפט המחוזי לא

היה מוכן לבסס דבר על אותן ראיות, וטעמו עמו: " הכרעת הדין לא באה מתוך ניתוח של הראיות, כי אם בעקבות הודאת הנאשם. לא התיאורים שבאו מפי התובעת והסנגורית ישמשו לנו, אפוא, בסיס עובדתי לגזירת הדין, כי אם האמור בכתב האישום המתוקן..." .

2.

במסגרת השגותיו כנגד גזר-הדין, מלין המערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להידרש לראיות, ועל כך הוא מוסיף וטוען כי נאלץ לפעול כפי שפעל נוכח אלימותו הנמשכת של המתלונן כלפי בתו. על פי גרסתו, הוא יצא עם האקדח הואיל וידע כי המתלונן הנו אדם אלים, ובעקבות סירובו של האחרון ללכת לדרכו, התפתחה קטטה במהלכה נשמט האקדח ונפל על הארץ. על פי גרסת המערער, הוא ראה את יריבו מנסה להגיע לאקדח, ועל כן מיהר לאחוז בו ודרש מהמתלונן ללכת עמו לתחנת המשטרה. ועוד נטען, שכתוצאה מהקטטה נחבל המערער בגופו, ועל כן ירה את יריות האזהרה. משהגיעו לסמטה נראה המתלונן מבצע תנועה של הושטת יד מתחת לחולצתו, ומתוך חשש כי נשקפת לו סכנה ירה המערער לעבר יריבו ופגע בו. המערער הוסיף והפנה בהודעת הערעור לראיות שונות שהוגשו לבית המשפט המחוזי כדי לתמוך בגרסתו לאירועים.

3.

המערער בחר להודות בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ולפיכך להן ורק להן היה רשאי בית המשפט המחוזי להידרש לצורך גזר דינו. בית המשפט המחוזי לא נתבקש על ידי מי מבין הצדדים להכריע במהימנותן של הגרסאות השונות שהובאו בפניו קודם להכרעת הדין, אף שהם היו רשאים לעשות זאת, ואת החסר הם לא יוכלו להשלים בפנינו. על כן, כל שנותר הוא לבחון את העונש לאור עובדותיו של כתב האישום המתוקן, ואלו מצביעות על חומרה מופלגת. נהיה מוכנים להניח לטובת המערער, כי הוא היה נתון במצוקה קשה, כאשר נדרש להגן על בתו מפני אלימותו של המתלונן. אולם, בפני המערער היו פתוחות דרכים פחות פוגעניות, לדוגמה, להמתין לבואם של שוטרים לזירה. אולם למערער אצה הדרך ובמעשיו גרם לתוצאה קשה, שאך בנס לא הסתיימה בתוצאה קטלנית. תופעת האלימות בחברה הישראלית, והשימוש התכוף שנעשה בנשק קר וחם כדי לחסל או ליישב סכסוכים, הגיעה למימדים שאסור להשלים עמה, באשר בנפשנו הדבר, ואחת הדרכים למניעתה היא על ידי החמרה בענישה. איננו סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור.