ע"פ 3626/09 זמיר קנפר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 23.10.08, בשעת לילה, פגש המערער קטינה ילידת חודש דצמבר 1998, שהוא מיודד עם משפחתה. הקטינה ביקשה ממנו לאפשר לה לשוחח בטלפון הנייד שהחזיק, ומשסיימה לעשות זאת הוא אחז בידיה והניחן על איבר מינו כשהוא לבוש. הקטינה התנגדה למעשיו, אולם המערער לא הרפה ממנה, ובהמשך חשף את איבר מינו וביקשה לאונן לו. משהקטינה נרתעה גם מכך, דרש ממנה המערער להסתכל לעברו שעה שהוא מאונן.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, ומעשה מגונה בפומבי בנסיבות מחמירות. בהמשך, נדון המערער ל-36 חודשי מאסר, 14 חודשים מאסר על-תנאי, וכן חויב לשלם פיצוי למתלוננת.

המערער, הסבור כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו, מבקש כי נקל עמו. נטען, כי הערכאה הדיונית לא נתנה משקל הולם להודאתו, חרטתו הכנה, עדויות האופי שהובאו בעניינו, נכונותו לפצות את המתלוננת, וכן העובדה כי מסוכנותו הוערכה כבינונית-נמוכה. כן נטען, כי נכון היה לאמץ את המלצת שירות המבחן, לאפשר לו להשתלב בתהליך טיפולי ולסיימו טרם גזירת העונש.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מגזר הדין. ראשית , מרבית הטענות שנטענו בפנינו היו גם לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, שנתן עליהם את דעתו. שנית, המערער חטא בעבירות קשות שהשלכותיהן על הקורבן עלולות להתברר בחלוף השנים כמרחיקות לכת. המערער, הבוגר מהקטינה בעשרות שנים, ניצל את האמון שנתנה בו, הובילה למקום מבודד ושם ביצע בה את זממו חרף התנגדותה ותחנוניה. אנו מניחים כי חרטת המערער כנה היא, וכזה הוא גם רצונו להסתייע בגורמי הטיפול. ברם, ההליך הפלילי לא נועד רק לתת מזור לעבריין הלוקה בסטייה כזו או אחרת, אלא גם כדי לגמול לו על חטאו, ובעיקר להרתיע באמצעותו את הרבים. הפגיעות בילדים רבות ושכיחות הן, ועל כן מצווה בית המשפט לשגר לכל מסר, לאמור, מי שחוטא בתחום זה עלול לשלם על כך באובדן חירותו לתקופה ממושכת.

נוכח האמור, הערעור נדחה.