ע"פ 3643/06 חטיב רמאדן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי באחד מימיו של חודש מרץ 2002, נמלט המתלונן, קטין יליד חודש ינואר 1987, מביתו על רקע סכסוך עם הוריו. הוא הגיע לירושלים, וכאשר היה רעב וצמא ביקש מהמערער, אותו לא הכיר עד אז 2 ש"ח. המערער הציע לקטין ללכת עמו לדירתו, וכאשר הגיעו לשם הציע לו משקאות אלכוהוליים וסיגריות. בסמוך לשעה 03.30 הציע המערער ללכת לישון, ואף שהמתלונן ביקש לישון בסלון הדירה, משך אותו המערער למיטתו. נטען, כי המערער חיבק את המתלונן, וזה קם וחזר לסלון. אולם המערער לא הרפה ממנו, ומשך אותו שוב למיטתו, והפעם הכניס את ידו מתחת לבגדיו, והחדיר את אצבעותיו לפי-הטבעת שלו. בעקבות כך קם המתלונן בשנית ועזב את החדר, אולם המערער שב ומשך אותו לחדר, ואז נרדמו שניהם.

בגין כל אלה יוחסה למערער עבירה של מעשה סדום בקטין, אולם בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט לזכות את המערער מעבירה זו, מחמת הספק. אולם, מכוח סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 384(ג) לחוק העונשין. בהמשך, נגזר עונשו של המערער: 9 חודשי מאסר, 9 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 2,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

2.בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. בא-כוחו המלומד, עו"ד ודים שוב, הפנה לכך ששולחו הינו אדם מבוגר, חסר עבר פלילי, ששיתף פעולה עם גורמי הביטחון בישראל. מנגד, המתלונן הוא נער שנמלט מבית הוריו, לן בדירתו של אדם זר, ולכל אלה היה צריך לתת הסבר כדי להניח את דעתם של הוריו. על רקע זה, כך נטען, היה למערער מניע לבדות מליבו תקיפה מינית שלא היתה. בא-כוח המערער הוסיף והפנה לכך שהקטין יכול היה להימלט על נפשו ללא קושי, ולא זו בלבד שלא נהג כך, אלא שהוסיף לישון בביתו של המערער עד לצהרי יום המחרת, ולא עזב את הדירה לפני שלגם קפה וקיבל מידי המערער סכום של 50 ש"ח. לא זו אף זו, המערער שביקש לוודא כי הקטין הגיע בשלום לביתו, אף מסר לו את מספר הטלפון שלו, ויש בהתנהגות זו כדי להעיד על היעדר תחושת אשם.

3.טענות אלו של בא-כוח המערער, כמו רבות אחרות, היו לנגד עיניו של בית משפט קמא, שבחן את התנהגות הקטין בזהירות רבה, תוך שהוא מצביע על סתירות ותמיהות שעלו מגרסתו. במצב זה נדרש המערער, המבקש להשיג על הרשעתו, לדלג מעל משוכה גבוהה, אשר מקורה בהלכה הפסוקה לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהכרעת מסוג זה (השוו ע"פ 9352/89 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(4), 632). וכאן המקום להדגיש, כי בית המשפט המחוזי לא קבע כי גרסת הקטין הינה כוזבת, אלא שהיא מעוררת תהיות, ובלשון המקור (ראו הכרעת-הדין, עמ' 100):

"על אף הקשיים שפורטו לעיל, אינני סבור שיש מקום לקבוע שעדות המתלונן אינה מהימנה כלל. בין היתר ראוי להדגיש את דבריו הכנים של המתלונן לפיהם לא רצה לפגוע במי שגמל לו טובה ואת אותם פרטים שמסר המתלונן שאינם מתיישבים עם עלילה זדונית כנגד הנאשם (למשל – שהנאשם הציע להזמין עבורו מונית; שהדלת לא היתה נעולה; שהנאשם לא כפה עליו להישאר בדירה; שהנאשם מסר לו את מספר הטלפון הנייד וציידו בכסף וכו'). המתלונן גם לא הפליג בתיאורים מפלילים. הוא אישר שהנאשם עזב אותו כשגילה התנגדות, הוא אישר שנותר בבגדיו, הוא לא חשש להעיר את הנאשם למחרת וכו'."

זאת ועוד, לגרסת המתלונן נמצא חיזוק בדבריה של אמו, אשר מסרה כי בעת ששב הביתה, הוא הגיע רועד, בוכה ונסער, וכן ש"היה מסריח – סיגריות, אלכוהול, סרחון שקשה לתאר". דברים אלה מאמתים את טענת המתלונן לפיה הציע לו המערער משקאות חריפים וסיגריות, ועל כן לא מצאנו פגם במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה נועדו כל אלה (אותם הכחיש המערער), כדי ליצור אוירה אינטימית שתקל עליו לבצע את זממו. נוכח האמור, ולאחר שעיינו ושבנו ועיינו בהכרעת-הדין ובנימוקי הערעור בכתב ועל-פה, שוכנענו כי בית המשפט המחוזי היה רשאי להגיע לתוצאה המרשיעה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד הכרעת הדין.

5.באשר לעונש – גם בו לא ראינו מקום להתערב. העונש שהושת על המערער הינו מתון ביותר, וספק אם יש בו די כדי להשיג את הרתעת הרבים. נזכור, כי רבים הם הקטינים מסוגו של המתלונן, הנוטשים את בית הוריהם ותרים אחר בית חם או אוזן קשבת. קטינים אלה, תמימים ברובם, מנוצלים לא אחת על ידי סוטים למיניהם המשחיתים את נפשם, לעתים, ללא תקנה. לפיכך, מצווה בית המשפט להבהיר בענישתו כי פגיעות בקטינים בכלל, ומסוג זה בפרט, יזכו לתגובה עונשית קשה וכואבת, גם אם העבירות לא ידורגו ברומו של סולם החומרה. לנוכח השקפתנו זו, דינו של הערעור להידחות על שני חלקיו, וכך אנו עושים.