ע"פ 3651/04 מרדכי כהן נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט צ' גורפינקל), שלא לעכב ריצוי עונש מאסר בפועל בן 12 חודשים שנגזר על העורר בבית המשפט המחוזי בראשון לציון בת"פ 4384/03.

2.בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' הימן) הרשיע את העורר בעבירות של איומים ובעבירות של ניסיון לחבלה חמורה, בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז-1977. העבירות בוצעו כנגד אשתו של העורר. בית משפט השלום גזר על המבקש עונש מאסר של 12 חודשי מאסר בפועל, וכן עונש מאסר על תנאי. בקשת העורר כי יעוכב ריצוי עונש המאסר בפועל שהושת עליו נדחתה בבית משפט השלום.

3.העורר הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. במקביל לכך הגיש ערר על החלטת בית משפט השלום, שלא לעכב את תחילת ריצוי עונשו עד למתן פסק דין בערעור שהגיש. בית המשפט המחוזי דחה את הערר, וציין כי אף שמדובר בתקופת מאסר יחסית קצרה, נסיבותיה החמורות של הפרשה שבגינה הורשע העורר והמסוכנות העולה מהן, אינן מותירות אפשרות אלא לסרב לעיכוב ביצוע העונש על שום החשש הקיים כי העורר יחזור ויפר את החוק ויסכן את חייה ושלומה של אשתו.

4.העבירות בהן הורשע העורר נעברו על ידו באוגוסט 2003 כלפי אשתו, כאשר במהלך שלוש הזדמנויות איים כי ישים קץ לחייה, ובהמשך לכך בעת היותם ברכבו, ולנגד עיני בנותיהם, ניסה להצית אותה לאחר ששפך על פניה ועיניה חומר דליק וקירב לעברה מצית. רק בקושי הצליחה המתלוננת לסכל את ניסיון העורר להוציא לפועל את כוונתו. מאז ביצוע המעשים בגינם הורשע העורר הוא היה במעצר בית ולא יצר קשר עם אשתו.

5.מקרה זה אינו קל, ופועלים בגדרו שיקולים לכאן ולכאן.

המדובר מצד אחד בתקופת מאסר שאינה ארוכה במיוחד ואשר בנסיבות אחרות אפשר והיה מקום לעכב את תחילת ריצוי מאסרו של העורר כדי לאפשר את בירור הערעור בלא חשש כי עיקרו, למעשה, יתייתר. מצד שני, מדובר בנסיבות מיוחדות המצביעות על מסוכנותו של העורר כלפי אשתו - מסוכנות העלולה להחמיר לאחר מתן פסק הדין המרשיע. אולם כנגד שיקול זה, עומדת העובדה כי העורר היה במעצר בית עד למתן פסק הדין, ונראה כי לא הפר את תנאיו. בצד שיקולים אלה עומד הנתון כי העורר כבר החל בריצוי מאסרו, ועיכוב ביצוע המאסר נכון לעת זו ישנה מצב קיים ולא ימשיך מצב קודם.

יש אף לציין, כי המדינה הגישה מצידה ערעור על קולת העונש, ואין להוציא מגדר אפשרות כי במסגרת הערעור עונשו של העורר אף יוחמר.

בשיקלול מכלול היבטיו של העניין, איננו רואה מקום להתערב בהחלטת שתי הערכאות הקודמות אשר סרבו לבקשת העורר לעכב את ביצוע מאסרו. לפיכך, על העורר להמשיך בריצוי מאסרו. עם זאת, ראוי להדגיש את הצורך בנסיבות עניין זה לקיים את הדיון בערעורי העורר והמדינה במועד קרוב ככל האפשר, כדי להותיר את טעמו של הערעור על חומרת העונש בעינו.

הבקשה נדחית.