ע"פ 3671/02 יונס אבו קטיפן נ. מדינת ישראל

המערער נעצר ביום 21.5.98 בחשד שהחזיק 128 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין. סמוך לאחר מעצרו הוא שוחרר בידי המשטרה. רק לאחר חלוף למעלה משנה הוגש נגדו כתב אישום, בבית המשפט השלום, בעבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג1973-, זאת על שהחזיק בביתו סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. שמיעת ההוכחות החלה להישמע לאחר חלוף שנה ומחצה נוספות. במלאות שלוש שנים מיום ביצוע העבירה, ביום 24.4.2001, הורשע המערער בעבירה המיוחסת לו.

הסניגוריה הודיעה באותו מעמד, כי המערער מבקש לשקם את חייו וכי ראוי כי ינתן תסקיר בעניינו. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את הדיון למשך כחודשיים ומחצה על-מנת לקבל תסקיר. המערער אכן יצר קשר עם שירות המבחן ובהיותו מכור לסמים מסוכנים ביקש להתאשפז במרכז גמילה בירושלים לשם טיפול. הוא היה מצוי במרכז הגמילה במשך שלושה חודשים.

ביום 6.11.2001, בחלוף למעלה משישה חודשים מיום בו ניתנה הכרעת הדין, ניתן תסקיר אודות המערער ובו נאמר, כי הוא מצוי בתחילת הליך של טיפול אשר ראשיתו, כאמור, בטיפולי גמילה במרכז הגמילה. שירות המבחן ביקש לדחות את מתן גזר הדין פעם נוספת על-מנת שיוכל לגבש את עמדתו בעניין. ואכן כחלוף חודשיים נוספים, ביום 9.1.2002, הוגש תסקיר משלים אודות המערער ובו נאמר כי לאחר שסיים את הטיפול במרכז הגמילה הועבר לטיפול במרכז "חוסן" בלוד שם נבחנים כוחותיו להתמיד בקשר טיפולי. שירות המבחן ביקש לאפשר לו שהות נוספת כדי לבדוק האם להעמיד את המערער במבחן. בית משפט השלום קיבל את הבקשה ובחלוף חודשיים נוספים הומצא תסקיר המסכם את התקדמותו של המערער. בתסקיר צוין, כי המערער יזם הן את האשפוז במרכז הגמילה והן את הקשר עם מרכז "חוסן" וכי שירות המבחן המשיך לעקוב אחר התנהגותו של המערער. שירות המבחן התרשם לטובה ממאמציו של המערער וראה לנכון להמליץ על העמדתו בפיקוחו למשך שנה. השירות המליץ כי במהלך התקופה הזו יתמיד המערער בקשר הטיפולי עם מרכז "חוסן".

בשלב זה גזר בית משפט השלום את דינו של המערער לשלושים חודשי מאסר, מהם שניים עשר חודשים לריצוי בפועל.

על גזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ויחד עם הערעור, הוגשה בקשה, מטעם המערער, לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הבקשה הזו. כנגד החלטה זו מופנה הערעור.

דין הערעור להתקבל.

אכן, העבירה בה הורשע המערער היא עבירה חמורה ובהתחשב במהות העבירה לבדה לא היה מקום, לכאורה, לומר, שהעונש שהוטל עליו אינו עונש ראוי. דא עקא, שהעונש אותו שקל בית המשפט אינו רק פועל יוצא של מהות העבירה ובית המשפט מביא, ברגיל, בחשבון העונש גם את הנסיבות בהן נעברה העבירה ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם. נראה, כי בית המשפט השלום סבור היה כי גם במקרה זה יש חשיבות לנסיבות האישיות של המערער ויש תועלת לבחון את השאלה אם ראוי היה להעמידו בפיקוח שירות המבחן. בדיקת שירות המבחן היתה מעמיקה ונמשכה לאורך זמן באישור בית משפט השלום. התביעה אינה חולקת על כך שהתסקירים העוקבים שהוגשו על-ידי שירות המבחן היו כולם חיוביים וכי ניתן ללמוד מהן, לכאורה, כי המערער עשה מאמץ של ממש לשנות מאורח חייו ולהיגמל מהתמכרותו לסם מסוכן.

המערער סבור, כי לא היה טעם בכל הדחיות האלה אם היה בית המשפט סבור מראש כי יהא אשר יהא תוכן התסקירים שיוגשו בעניינו, ויהיו אשר יהיו תוצאות טיפולי הגמילה, דין אחד למערער - לילך לבית האסורים. לכך יש להוסיף, כי מאז ביצוע העבירה חלפו ארבע שנים, המערער לא ביצע מאז עבירה נוספת ולא נחשד בביצוע עבירות נוספות, ומצוי בפיקוח מתמיד של שירות המבחן וכי בינתיים חל לכאורה מהפך בחייו והוא החל לעבוד באופן מסודר לפרנסתו. כל אלה צריך שיבחנו בבית המשפט המחוזי בערעור העומד להתקיים בעניינו, ועד אז ראוי להאריך את עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער.

אני קובע, לפיכך, כי עונש המאסר שהושת על המערער לריצוי בפועל יעוכב עד למתן פסק-דין בעניינו התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וכך גם יעוכב תשלום הקנס, ככל שלא שולם עד כה. הערבויות שניתנו כתנאי לשחרורו יעמדו בעינן.