ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3683/94
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט מ' אילן
המערערים: 1. סעיד אלאולד
2. אחמד אלאולד
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בירושלים מיום 27.6.94 בתיק 1/93
שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' בזק
והשופטים י' צמח ור' אור
תאריך הישיבה: ב' חשוון תשנ"ט (22.10.98)
בשם המערערים: עו"ד משה לוי
בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1.חגי שלהבת ז"ל (להלן: המנוח), בי-סקסואל על-פי נטיותיו המיניות, נהג להתרועע עם גברים במשרדו ברח' בן-סירא בירושלים ולאחֵר לשוב לביתו.
המנוח יצא מביתו בשבת ה24.10.92- בשעה 19:00 לערך. לפנות בוקר, כאשר התברר לאישתו של המנוח כי לא שב לביתו, התקשרה היא למכשיר האיתורית שהיה ברשותו והשאירה לו הודעה. הודעה זו נותרה ללא מענה. או אז, בשעה 06:00 לערך, נסעה האישה למשרדו של המנוח. היא מצאה את המשרד נעול ואת מכונית המנוח חונה במקומה הקבוע. היא פתחה את הדלת במפתח שהחזיקה ברשותה וגילתה את גופת המנוח קשורה לכורסא, כשעל הצוואר כרוכה רצועה של תריס.
בנתיחה שלאחר המוות מצאה הרופאה הפתולוגית, ד"ר דניאל פיליפס, כי המוות נגרם על-ידי חניקה, וכי שעת המוות הייתה בין השעה 19:00 ביום שבת ה24.10.92- לבין השעה 03:00 אור ליום ראשון ה25.10.92-.
2.חקירת המשטרה העלתה כי מן המשרד נגנבו, בין השאר, צרור מפתחותיו של המנוח, שכלל את מפתחות משרדו, ביתו ומכוניתו, וכן מכשיר האיתורית ומכשיר משולב של פקס וטלפון שהותקן בו משיבון. מכשיר הטלפון במשרד היה מנותק ועל השולחן נמצאה שפופרת טלפון שחורה שבמקור הייתה מחוברת למכשיר הפקס-טלפון.
על שפופרת הטלפון השחורה, וכן על הדלת השמאלית הקדמית של מכונית המנוח (דלת הנהג) מצידה החיצוני, נמצאו טביעות אצבעות.
בעליה של מסעדה שכנה ועובד במסעדה מסרו כי בשעה 20:00 הבחינו בשני בחורים בעלי חזות ערבית יושבים במכוניתו של המנוח ומנסים להתניעה. המכונית נתקעה בשפת המדרכה, המנוע כבה והצעירים יצאו מן הרכב ועזבו את המקום. כיוון שהתעורר חשדם, קראו לעבר משרדו של המנוח שנמצא בקומה ראשונה וחלונותיו פנו לרחוב. אורות המשרד היו כבויים ואיש לא ענה להם. בשעה 02:00, כאשר עזבו את המקום, הבחינו כי המכונית נותרה תקועה בשפת המדרכה וכי דלתותיה אינן נעולות. הם נעלו את הגה המכונית והתקשרו בטלפון למשרדו של המנוח, אך איש לא ענה להם.
המשטרה גילתה, באמצעות חברת האיתורית ובזק, כי המערער מס' 1, סעיד אלאולד (להלן: סעיד), השאיר הודעה במכשיר האיתורית למנוח וכי המנוח התקשר עימו מביתו בשעה 18:34 ביום 24.10.92. סעיד נעצר ואזי התברר כי טביעת האצבע שנמצאה על דלת המכונית הינה טביעת אצבעו. זמן מה לאחר מעצרו של סעיד נעצר אחיינו, המערער מס' 2, אחמד אלאולד (להלן: אחמד), והתגלה כי טביעת האצבע שנמצאה על שפופרת הטלפון השחורה הינה טביעת אצבעו.
בתחילה הכחישו המערערים כי הכירו את המנוח וכי היו במשרדו. ואולם, במהלך החקירה חזרו בהם והודו כי נפגשו במוצאי-שבת עם המנוח במשרדו, אך הכחישו כי רצחו אותו. סעיד מסר כי המנוח ביקש ממנו לבצע שיפוצים במשרדו, וכי המנוח פגש אותו לאחר תיאום טלפוני בשכונת אבו-תור והסיע אותו ואת אחיינו אחמד למשרדו. זאת, על-מנת לקבל ממנו הצעת מחיר לעבודות השיפוצים. לגירסת סעיד, הוא ואחיינו נפרדו מן המנוח בשעה 19:45 לערך ונסעו מן המקום במונית. גירסתו של אחמד בחקירה הייתה שונה. לדבריו, מטרת הפגישה עם המנוח הייתה לקבל ממנו כסף שנותר חייב לדודו סעיד. לאחר חילופי דברים ביקש ממנו סעיד לעזוב את המשרד ולהמתין לו ברחוב. כעבור מספר דקות יצא סעיד מן הבית כשהוא נושא שקית שחורה ובה מכשיר הדומה לרשמקול. סעיד נכנס למכוניתו של המנוח ואחמד התיישב לידו, אך סעיד לא הצליח להתניע את המכונית במפתח שהחזיק בידו ואזי עזבו הם את המקום. בשיחה שנערכה בין השניים בעת מעצרם, ואשר הוקלטה ללא ידיעתם, דרש סעיד מאחמד לחזור בו מגירסתו, ככל שהיא סותרת את הדברים שמסר סעיד, ולאמץ את הגירסה שמסר סעיד למשטרה. סעיד אף גער באחמד על אשר עיקרי הדברים שמסר במשטרה הם אמת, ובלשונו:
אתה טעית, אתה בערך. ההודעה שלך דומה למקרה בדיוק. יא מניאק.
3.המערערים הואשמו בבית-המשפט המחוזי בירושלים ברצח המנוח, עבירה על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-.
נסיבות מותו של המנוח לא הותירו ספק כי המוות נגרם "בכוונה תחילה", כמשמעות מונח זה בעבירה של רצח. המשפט התמקד איפוא בשאלה אם המערערים הם אלה אשר רצחו את המנוח.
כאמור, לא היו עדים לרצח. המערערים הכחישו כל קשר למות המנוח והאישום ברצח הושתת כולו על ראיות נסיבתיות. ראיות אלה התייחסו בעיקרן לפגישה במשרד, להתנעת המכונית ולשלילת אפשרות סבירה כי מאן-דהוא זולת המערערים רצח את המנוח.
המערערים לא התכחשו לפגישה עם המנוח במשרדו. בעדותו במשפט, חזר סעיד על הגירסה שמסר במשטרה ואילו אחמד אישר את גירסת דודו והתכחש לגירסה שמסר במשטרה.
בית-המשפט המחוזי דחה את עדויות המערערים כבלתי מהימנות. נמצא כי מכלול הראיות, שממנו עולה כי המערערים היו האחרונים שראו את המנוח בחיים וכי הם אלו אשר התניעו את מכוניתו - בצירוף שקריהם של המערערים - מראה כי המערערים רצחו את המנוח. השניים הורשעו איפוא בעבירה שיוחסה להם בכתב-האישום וכל אחד מהם נידון למאסר-עולם.
מכאן הערעור, המופנה כנגד ההרשעה בדין.
4.בערעורם, טענו המערערים כי נטיותיו המיניות של המנוח וסגנון חייו מלמדים כי קיימת אפשרות סבירה לפיה נרצח על-ידי אחד מן הגברים עמם התרועע במשרדו, וזאת לאחר שהמערערים עזבו את המשרד.
השאלה הטעונה הכרעה היא איפוא, אם חומר הראיות שבא בפני בית-המשפט המחוזי מוכיח בוודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי המערערים הם אלה אשר רצחו את המנוח.
5.כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, אלא יש צורך בשכנוע מעבר לכל ספק סביר. ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה אינה תיאורטית כי אם ממשית.
כאמור, הראיות נגד המערערים הן נסיבתיות. בעניין זה הכלל הוא, כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות את דבר קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם מהווה אפשרות דמיונית, ולעומת זאת המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מן הראיות, בהתחשב במשקלן, הינה קיומן של עובדות שיש בהן אשמה של הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי. במלים אחרות, הראיות המרשיעות עשויות להביא למסקנה מרשיעה בדרך השלילה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם. כלומר, כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול על-פי מבחני ההגיון ונסיון החיים את הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. ראו ע"פ 641,622,543/79 נגר ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(1) 113, בע' 140; ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 565, בע' 570.
מארג הראיות בענייננו מורכב משניים. סידרת ראיות אחת - לוח הזמנים המבוסס על שיחות טלפון, הודעות המערערים, טביעת האצבע שהשאיר אחמד על שפופרת הטלפון במשרד, וכן עדויות השכנים ואשת המנוח - מוכיחה כי המנוח היה במשרדו בחברת המערערים עד סמוך לשעה 20:00 בתאריך 24.10.92, כי בשעה 02:00 לערך לא הגיב לקריאות שכניו המודאגים וכי מאז הפגישה בין המערערים למנוח ועד לגילוי גופתו לא נראה המנוח בחיים. סדרת ראיות שנייה - הודאת אחמד בחקירה, דברי סעיד לפיהם גירסת אחמד בחקירתו קרובה לאמת, טביעת האצבע שהשאיר סעיד על דלת המכונית ועדות השכנים - מוכיחה כי המערערים הם אלה אשר גנבו את צרור מפתחותיו של המנוח, שכלל את מפתח מכוניתו, וכי הם שהתניעו במפתח זה את מכונית המנוח. האפשרות כי מאן-דהוא רצח את המנוח במשרדו לאחר שהמערערים יצאו ממנו נראית איפוא דמיונית, והיא אף נשללה פוזיטיבית על-ידי סידרת הראיות המוכיחה כי המערערים הם שהתניעו את מכוניתו.
שרשרת הראיות - הפגישה בין המערערים למנוח במשרדו, העובדה כי מאז אותה פגישה איש לא ראה אותו בחיים וכי למחרת התברר כי נרצח במשרדו, ושלילת האפשרות הריאלית כי נרצח על-ידי אחר - מובילה מעבר לכל ספק סביר למסקנה כי המערערים הם אלה אשר רצחו את המנוח.
על-יסוד האמור לעיל, אני מציעה לדחות את הערעור.
ש ו פ ט ת
השופט י' קדמי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט מ' אילן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, י"ט כסלו תשנ"ט
(8.12.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
94036830.
L05