ע"פ 3698/99 מדינת ישראל נ. דמיטרי בורשטיין

מתוקן

השופט א' א' לוי:

המשיב, בעת שהיה בן 18 וחצי, פגש בקטינה ליד טלפון ציבורי, ואותה עת היו עמו ארבעה מחבריו. הקטינה (להלן - "המתלוננת"), שככל הנראה חשה בסכנה האורבת לה, החלה להתרחק, אך המשיב וחבריו הלכו אחריה וחסמו את דרכה. המשיב הודיע לה שהוא רוצה לקיים עמה יחסי מין, והוסיף שאם תסרב "אנחנו ניקח בכוח". המתלוננת בכתה והתחננה על נפשה, אך המשיב וחבריו לא שעו לה, וחרף מחאותיה והתנגדותה, אחז בה המשיב והוביל אותה לבניין נטוש, שם אנס אותה. לאחר שהוא סיים לבצע את זממו, נכנס אחד מחבריו לחדר בו שהתה המתלוננת, וביקש גם הוא להגיע לפורקנו, אך לנוכח סירובה של המתלוננת הוא הרפה ממנה. לפני שהמשיב הלך לדרכו, הוא פנה למתלוננת בדברים שמהם השתמעה דרישה שלא תפנה לרשויות החוק על מנת שלא יבולע לה.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב לאחר שמיעתן של ראיות, ובעקבות כך גזר לו שבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן ששה חודשים, בחופף. המדינה סברה שבעונש זה אין מענה הולם לחומרת המעשים ומטרות הענישה, ומכאן בקשתה להתערבותנו.

ערעור זה בדין יסודו. כל מעשה אינוס הוא אירוע חמור, המותיר את רישומו על הקורבן, ולעתים זהו רישום אשר מלווה את הקורבן עד סוף ימיו. אך נדמה שחומרתו של המקרה הנוכחי מופלגת במיוחד. המתלוננת היא נערה צעירה, שכל "חטאה" היה שהלכה ברחובה של עיר, בשעות אור, ונקלעה לדרכם של המשיב וחבריו. אלה ראו בה כלי לספק את יצרם, והם אטמו את אוזניהם ואת לבם מלשעות לתחינותיה.

להשקפה זו היה שותף גם בית המשפט המחוזי, אשר התבטא באומרו שהמשיב "גילה במקרה זה אכזריות רבה ופגיעתו במתלוננת-הקטינה היתה חמורה". בית המשפט היה ער גם להלכה, לפיה נסיבותיו האישיות של המשיב וגילו הצעיר, מתגמדים לנוכח חומרת המעשה והפגיעה בקורבן, שאת שיעורה קשה בשלב זה להעריך, הואיל ומדובר בנערה רכה בשנים, שבעת האירוע טרם מלאו לה 17. חרף כל אלה, לא הסיק בית המשפט המחוזי מכך את המסקנה העונשית הראויה, מסקנה אשר הייתה צריכה לתת ביטוי לסכנתו של המשיב ולצורך להרתיע את הרבים.

למשיב יש אמנם הרשעה אחת בלבד, משנת 1998, אך אין להסיק מכך דבר לעניין אורח חייו, הואיל והוא הודה וביקש לצרף במסגרת התיק הנוכחי, עבירות נוספות אותן ביצע בשנת 1997 ובעיקר בשנת 1999, וביניהן התפרצות לדירה ממנה גנב רכוש בערך ניכר. ולא למותר להדגיש, שהוא ביצע התפרצות זו בשעה שהיה אמור לשהות במעצר בית מכוח צו של בית המשפט. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי גם התסקירים אשר הוגשו בעניינו של המשיב, אינם מחמיאים לו, וזאת בלשון המעטה. על פי בקשתו של בית משפט זה הוגש תסקיר משלים, ולצורך הכנתו נערך אבחון על ידי בעלי מקצוע (קרימינולוגית ופסיכיאטר). הדעה שהתגבשה היתה, כי מדובר באדם בעייתי ונוקשה, הבוחר לתת ביטוי לדחפיו בדרך אשר עלולה להיות אלימה והרסנית. אצל המשיב לא אובחנה סטייה מינית, אך שירות המבחן הביע את הדעה כי הוא עלול להיות מסוכן בכל תחום, כולל התחום המיני, ועל כן גם לא הומלץ להוציאו לחופשות.

כל אלה הובילונו למסקנה כי נכון יהיה להחמיר בעונשו של המשיב, ולמסקנה זו הגענו גם לאחר שנתנו את דעתנו לעונשים שהושתו על חבריו. על אלה נגזר, בגדר הסכם טיעון, עונש מתון (6 חודשי מאסר בעבודות שרות), אך נדמה שאין מחלוקת כי המשיב היה הרוח החיה באירועים נשוא תיק זה, ואין להשוות כלל בין חלקו בפרשה לחלקם של האחרים.

מכאן החלטתנו לקבל את ערעור המדינה, ואנו מעמידים את עונש המאסר בפועל בו ישא המשיב על 12 שנים. יתר חלקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ישארו על כנם.