ע"פ 3723/99 עבד אל רחים עבד אל ראזק נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באינוסה של נערה כבת 17 תחת איומים בסכין ותוך שימוש בכוח. נגזרו עליו 12 שנות-מאסר לריצוי בפועל.

ערעורו הופנה כלפי ההרשעה ולחלופין כלפי חומרת העונש.

סניגורו, עורך-הדין משה גלעד, תקף בערעור כנגד ההרשעה בראש ובראשונה את הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי ואשר בוססו על עדותה של המתלוננת.

לא מצאנו עילה להתערב בממצאים אלה.

לא זו בלבד שבית-המשפט המחוזי נתן אמון במתלוננת על-יסוד התרשמותו מעדותה, אלא שעדות זו אף נתמכת בראיות סיוע למכביר: מצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שזוהה על-ידי הרופאים והמטפלים בבית-חולים לחולי-נפש שבו שהתה; סימני חבלה שנמצאו על גופה של המתלוננת; וסימן נשיכה שנמצא על גופו של המערער.

יש לדחות איפוא את הערעור כנגד ההרשעה.

גם בעונש אין אנו רואים מקום להתערבותנו, הגם שהעונש איננו קל.

בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער הכיר את המתלוננת, שהייתה בעבר שכנתו, וידע אודות נסיבות חייה הקשות: בהיות המתלוננת כבת 13 היא נאנסה על-ידי אביה. על רקע אינוסה נרצח אביה על-ידי אחד מאחיה. אח זה, ואח נוסף שהורשע בהכאת המתלוננת, נשלחו למאסר, ובעקבות זאת נזרקה המתלוננת מן הבית על-ידי אימה, התגוללה ברחובות, ואף אושפזה לקבלת טיפול נפשי בבית-חולים לחולי-נפש.

המערער, שראה במתלוננת טרף קל והרשה לעצמו לאנוס אותה דווקא בשל חולשתה והסבל שחוותה, אסף את המתלוננת ברכבו כאשר המתינה לאוטובוס. משהבטיח להביאה לבית-החולים שאליו רצתה להגיע, נעתרה המתלוננת להצעתו מתוך אמון בו. במהלך הנסיעה סטה המערער מן הכביש אל דרך עפר, החנה את הרכב ליד פרדס, ודרש מן המתלוננת לקיים עימו יחסי-מין. משסירבה, איים עליה המערער בסכין, ולאחר שניסתה להתנגד וברחה מפניו, רדף אחריה, השיגה, ואנס אותה בכוח.

העונש שהוטל על המערער הולם פשע חמור זה, שאף בוצע באכזריות.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש.