ע"פ 3753/04 יאיר דסה נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.המערער הגיע ביום 12.4.2003 באישון לילה לביתה של מי שהייתה אז אשתו והיום היא גרושתו (להלן: המתלוננת ). באותה עת חיו בני הזוג בנפרד. המערער צפה במתלוננת כשהיא יוצאת מן הבית או אז נכנס הוא אל הבית וארב לה בתוכו כשלוש שעות, כשבידו סכין אותה נטל מן המטבח. האישה שבה לביתה לאחר חצות ואז התנפל עליה המערער, חסם את פיה, דקר אותה בפניה ובמצחה באמצעות הסכין שבידו ונמלט. מעשים אלה ביצע המערער במתלוננת כשנה וחצי בלבד לאחר שסיים לרצות שלוש שנות מאסר על עבירות איומים ואלימות קודמות שביצע כלפי אותה מתלוננת עת ארב לה ברכבה התנפל עליה מן המושב האחורי ובכוונו אקדח אליה איים כי יהרוג אותה ויתאבד אם לא תחזור לחיות עמו (להלן:

האירוע הראשון ).

2.בגין המעשים שתוארו לעיל, הורשע המערער על-פי הודאתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל וכן שלוש שנות מאסר על תנאי. כמו-כן, הפעיל בית-המשפט במצטבר עונש מותנה שהיה תלוי ועומד נגד המערער בגין הרשעתו באירוע הראשון. בסך הכול נגזרו על המערער, אפוא, תשע שנות מאסר לריצוי בפועל.

3.בערעור שבפנינו עותר המערער להקלה בעונשו ובפתח הדיון עתרה הסנגורית המלומדת לקבלת תסקיר בעניינו כבקשה מרכזית, בהדגישה כי מהלך זה אינו משקף ציפייה להפחתה ממשית בעונש אלא שהוא חותר להצגת תמונה שלמה לגבי נסיבותיו האישיות של המערער ובייחוד באשר לתהליך ההפנמה והחרטה שהוא עובר, אשר קיבל ביטוי, בין היתר, בכך שנאות ליתן למתלוננת גט וניתק כל קשר עִמה. הסנגורית הוסיפה והדגישה, כי ראוי ליתן משקל להיבט הטיפולי בעניינו של המערער ולהותיר לו תקווה לשיקום בעתיד, למרות מעשיו החמורים.

המשיבה, מצידה, תומכת בגזר-הדין ומתנגדת לקבלת תסקיר מבחן בשלב הערעור.

4.דין הערעור להידחות. המערער ביצע כלפי המתלוננת מעשי אלימות חמורים ומכוערים והפך את חייה בצילו למציאות מבועתת המלווה בפחד מתמיד כי המערער אורב לה באשר תלך לעשות בה שפטים. לאחר האירוע החמור הראשון בו ארב לה המערער ברכב ואיים עליה באקדח כי יהרגנה, הוטל על המערער עונש מתון יחסית ובצידו עונש מותנה, במטרה להציב בפניו תמרור אזהרה ממשי ולהרתיעו מלחזור ולפגוע במתלוננת, אך ללא הועיל. זמן לא רב לאחר ששוחרר מן המאסר בגין האירוע הראשון חזר המערער ותקף את המתלוננת לאחר שארב לה בביתה באישון לילה, והפעם פצע אותה פציעות קשות וחרט בפניה צלקות אשר ילוו אותה לצמיתות.

בנסיבות אלה, צדק בית-המשפט שהחמיר עם המערער. אכן, העונש שהוטל על המערער איננו מן הקלים, אך נוכח ניסיון העבר נראה כי אין מנוס מכך שבית-המשפט יכביד את ידו על המערער על-מנת להרתיעו. מסקנה זו מוצאת חיזוק בעובדה כי אירוע האלימות הראשון כנגד המתלוננת לא היה ההסתבכות הראשונה של המערער בעבירות מסוג זה. כפי שמלמד הרישום הפלילי הנוגע למערער הוא כבר עמד לדין בשנת 1995 בגין עבירות של נשיאת סכין, השגת גבול פלילית, איומים ותקיפה ומן החומר שהוצג בפנינו עולה כי עבירות אלה ביצע המערער כנגד אישה אחרת, שהייתה אז בת-זוגו, אותה תפס תוך שהוא מצמיד סכין לגופה ומאיים עליה. באותו הליך גילה בית-המשפט התחשבות יתרה במערער וגזר עליו שישים שעות של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, מתוך תקווה שיפיק את הלקח מן האירוע וייטיב את דרכיו. גישה סלחנית זו לא הצדיקה את עצמה ומעשיו כלפי המתלוננת בשני האירועים יוכיחו. יש לקוות כי במשך תקופת המאסר שנגזרה עליו ישכיל המערער לעשות שימוש מועיל באפשרויות הטיפול העומדות לרשות אסירים מסוגו במסגרת הכלא ויפיק מהם את המיטב לצורך שיקומו בעתיד.

הערעור נדחה.