ע"פ 376/00 יוסף דאסה נ. מדינת ישראל

במשך מספר חודשים בשנת 1998, בהזדמנויות אחדות, עשה המערער מעשים מיניים בבת דודתו שבזמן הרלוונטי היתה כבת 12. המעשים כללו החדרת אצבעותיו לאיבר מינה של הקטינה, אילוצה של הקטינה לאונן לו בהחזקת איבר מינו ובמקרה אחד גם נסיון בלתי צליח להחדיר את איבר מינו לתוך פיה של הקטינה. משהובא לדין על המעשים כפר המערער בעובדות הנטענות באישום, אך לאחר שנשמעו חלק מן העדים (לרבות עדותה של הקטינה) חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות האישום והורשע על יסוד הודייתו בעבירות אינוס ומעשה מגונה וכן בנסיון לביצוע מעשה סדום. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עשר שנות מאסר, שבע שנים וחצי מתוכן מאסר בפועל.

הערעור שבפנינו הוא נגד חומרת העונש, ודין הערעור להידחות. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי למגבלותיו האישיות ולעברו הנקי של המערער. אנו סבורים שמגזר-דינו של בית המשפט המחוזי עולה בבירור כי הוא היה ער הן לעובדה כי לחובת המערער אין הרשעות קודמות כלשהן והן לכך שהוא לוקה באישיות דלה ובבעיות אישיותיות. שירות המבחן לא שלל קיום קשר בין מגבלות האישיות של המערער לבין ביצוע המעשים שבעטיים הובא לדין; בית המשפט המחוזי הביא נתון זה בחשבון בגזר-דינו.

למותר להזכיר, כי השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הצורך להגן על קטינים וחסרי-ישע מפני חורשי רעה, לרבות אנשים מסוגו של המערער. רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, כפי שחזרה ונתאשרה בפסיקת בית המשפט העליון, גבוהה לאין ערוך מרמת הענישה שיושמה במקרהו של המערער. המסקנה הנגזרת מן האמור היא כי העונש שנגזר על המערער אינו חמור וממילא אין עילה מוצדקת להתערב בו.

הערעור נדחה.