ע"פ 3783/98ישראל עוזרי נ. מדינת ישראל

המערער בע"פ 3783/98 (להלן - המערער) הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בעבירות של תקיפה והתעללות בקטין הנתון במשמורתו, בניגוד לסעיפים 368ב ו368-ג לחוק העונשין; בתקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 382(ב) לחוק הנ"ל; בהזנחת ילדים ובני משפחה, בניגוד לסעיף 362 לחוק; ובאיומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק. דינו נגזר לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. ערעורו מופנה כנגד ההרשעה בדין (למעט לענין ההרשעה בעבירת ההזנחה), ולחלופין כנגד חומרת העונש. מנגד, בע"פ 3796/98, מערערת המדינה לפנינו על קולת עונש המאסר שנגזר על המערער ומבקשת להחמירו.

המערער הוא יליד 1946, נשוי ואב לשלוש בנות, הבכירה ילידת 1982 והצעירה ילידת 1989. על-יסוד הראיות נמצא המערער אשם בכך, שבמשך שנים התעלל פיסית ונפשית באישתו ובבנותיו. בין היתר נקבע לגביו, כי מדי פעם היכה מי מהן בחגורה צבאית העטורה באבזמי ברזל, או במטאטא, או בקולב, וכן באמצעות אגרופים, בעיטות וכיוצא באלה. מדי פעם ספגו חבלות כתוצאה מן התקיפות. במקרה אחד, תקף את אחת מבנותיו באמצעות מקל חד וגרם לה לחבלה במצח. במקרה אחר, תקף את אישתו באמצעות מוט ברזל וגרם לה לחבלה ברגל. המערער פגע בבנות משפחתו גם בדרכים אחרות: הוא הכשיר את חדר המגורים בדירה למגוריו בלבד, בעוד שאת יתר חלקי הדירה הניח בתנאי עזובה והזנחה קשים. הוא מנע מהן צורכי חיים בסיסיים, לרבות מזון ושימוש בחשמל. הוא הירבה לגדף את אישתו ובנותיו ולכנותן בכינויים משפילים. פעם איים על אישתו, כי ישלם כסף לעבריינים כדי שיחסלוה, ופעם אחרת איים עליה בהנפת גרזן.

המערער התגונן מפני האישומים בעבירות התקיפה והאיומים בטענה, כי לא היו דברים מעולם. אלא שבית המשפט המחוזי קיבל כמהימנות את עדויותיהן של אשת המערער ושל בתו הבכירה, בעוד שאת גירסתו של המערער דחה כבלתי מהימנה. בהסתמך על העדויות שהיו מהימנות עליו, שזכו לחיזוק משמעותי בעדויות שנגבו על ידי חוקר נוער מפי שתי הבנות הצעירות, פסק בית המשפט להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. יתר-על-כן: פרשת האיום בגרזן על אישתו לא היוותה עילה לאישום, אך הוכחה במסגרת הראיות שבאו לפני בית המשפט. משנוכח השופט, כי הסניגור חקר את עדות התביעה גם על הפרשה הזאת, לא מצא יסוד לפקפק שלמערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן גם בגין המעשה שבו לא הואשם, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת איומים גם בגין המעשה הזה.

בפי הסניגור היו שתי טענות עיקריות: האחת, שלפרשת האיומים בגרזן לא באה לפני בית המשפט המחוזי ראיה בטוחה, באשר רק אחת מבין המתלוננות הזכירה עניין זה בשלב החקירה, וכן מפני שבין עדויותיהן של האם והבת הבכירה לא היתה אחידות לגבי המועד שבו נעשה המעשה. טענתו השניה של הסניגור היא, כי משלא היה בעדויות האמורות כדי לבסס הרשעה בפרשת האיום בגרזן, ממילא יש מקום לפקפק באמינותן של העדויות גם לגבי יתר המעשים.

לא מצאנו שמץ של ממש בהשגות אלו. בית המשפט המחוזי היה ער לחוסר האחידות בין גירסותיהן של העדות ביחס למועד המעשה. אף-על-פי-כן, לא ראה מקום לפקפק בעצם התרחשות הארוע, ואנו לא מצאנו מקום להתערב בהערכתו ובקביעותיו העובדתיות. הוא הדין ביחס ליתר מימצאי ההכרעה, שכולם מבוססים אל-נכון על עדויות שנאמנו על הערכאה הראשונה, שככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. גם בטענתו הנוספת של הסניגור, כי בעצם קיום ההזדמנות לחקור את עדי התביעה לא נתמלא תנאו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, בדבר מתן הזדמנות סבירה להתגונן, לא מצאנו כל ממש. מעשה האיום בגרזן, עליו העידו המתלוננות, היה ממין המעשים שיוחסו למערער בכתב האישום, ונחה דעתנו כי יכולתו להתגונן מפני המעשה הזה לא נגרעה מיכולתו להתגונן מכלל המעשים האחרים שיוחסו לו בכתב האישום. התוצאה על-כן היא שדין הערעור על ההרשעה להידחות.

לפנינו, כאמור, ערעורים מזה ומזה כנגד גזר הדין. אנו סבורים, כי ערעורה של המדינה בדין יסודו. בגזר דינו עמד בית המשפט קמא על כך, שקורבנותיו של המערער חוו "כ15- שנות מרורים וסבל שהשביע את גופן ואת נשמותיהן". הוא תיאר את התנהגותו של המערער כלפי בנות ביתו כ"אלימה ומרושעת" ואמר עליה כי היא "מקוממת ומסלידה כל לב שאינו אטום". ובכל אלה צדק השופט המלומד. על רקע זה סבר, כי התנהגותו של המערער מחייבת ענישה קשה. לחומרה ציין, כי המערער "אינו מכיר בעליל ברוע התנהגותו וליבו נקי מכל חרטה על מעשיו", בעוד שלצד זכות, לא יכול לזקוף מאומה פרט לגילו של המערער, שהוא כבן 52, וכן את "עברו הכמעט נקי בשני העשורים האחרונים". דא עקא, שבעונש שהטיל על המערער, לא נתן בית המשפט המחוזי ביטוי נאות לחומרתם המופלגת של המעשים הקשים שבעטיים הובא המערער לדין והורשע. בצדק אמר בא-כוח המדינה המלומד, בטיעונו לפנינו, כי עונש של שנתיים מאסר בפועל לכאורה עשוי להלום מעשי אלימות ספורים או בודדים. לא כן הדבר ביחס למסכת של מעשי אלימות, התעללות והזנחה קשים שהתארכו במשך שנים רבות. מסכת כזאת אינה פוגעת בגופו או בנפשו של הקורבן פגיעה נקודתית פחות או יותר חמורה, אלא הופכת את כל חייו למסע של ספיגת פגיעות פיסיות מכאיבות ונפשיות משפילות. למרבה הצער, מעשי אלימות והתעללות בבני משפחה הפכו זה מכבר לתופעה רווחת מדאיגה בתוכנו; ועל בתי המשפט להיחלץ במלוא כוחם למאבק כנגד התופעה הפסולה והמתפשטת הזאת, ובדרך זו גם להגן על הקורבנות שהם לרוב קטינים, נשים מוכות וחסרי ישע אחרים. תרומת בתי המשפט לביעורן של תופעות כאלה יכולה להתבטא בהכבדת העונש על נאשמים שנמצאו אשמים במעשים כאלה. הטלת עונשי מאסר מוחשיים וממושכים טומנת סיכוי-מה להרתעת העבריינים שלא יחזרו לסורם ולהרתעת עבריינים בכוח.

אילו עמדנו לגזור למערער את העונש הראוי לו, כי אז ראוי היה בעינינו להיענש בתקופת מאסר יותר ממושכת מזו שנטיל עליו. אלא שמנהג הוא בידנו, שככלל אין ערכאת הערעור ממצה את דינו של נאשם. גם במקרה חמור זה לא ניסטה מן הכלל האמור.

אנו דוחים את ערעורו של המערער ומקבלים את ערעורה של המדינה. תחת העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי הננו גוזרים עליו שבע שנות מאסר, ארבע שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי, והתנאי כאמור בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"ט באב תשנ"ח (11.8.98).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

ה ח ל ט ה

לבקשת הסניגור ובהסכמת בא-כוח המדינה הננו מורים כי מתקופת המאסר שנגזרה על המערער ינוכו 12 ימי מעצרו בגין הפרשה נשוא הדיון.