ע"פ 3799/14 כאמל אבו שנב נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים שנגזר על המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 20.5.2014 (ת"פ 15275-06-13, השופט א' אליקים ) עד למתן הכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הורשע ביום 12.12.2013, לאחר ניהול משפט מלא ושמיעת ראיות, בביצוען של העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )) והיזק בזדון (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין).

3.

על-פי כתב האישום, ביום 3.6.2013 נכנס המבקש לחנות המכולת של נביל אבו ג'אד (להלן: המתלונן ), נטל קופת צדקה ממתכת שהייתה מונחת במקום והטיח אותה בעוצמה בפניו של המתלונן. לאחר מכן, הפיל המבקש על חפצים אשר היו מונחים על מדפיה של החנות והשליך חלק מהם על המתלונן. כתוצאה ממעשים אלה איבד המתלונן את הכרתו ונגרמו לו חבלות בפניו.

4.

בהכרעת הדין דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש כי נקט בהגנה עצמית, לאחר שהמתלונן דחף אותו ותקף אותו באמצעות אקדח חשמלי. כן דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המבקש לפיה לא הכה את המתלונן באמצעות קופת מתכת, כי אם באמצעות אגרוף. בית המשפט המחוזי מצא את גרסתו של המתלונן מהימנה וקוהרנטית, בעוד גרסתו של המבקש תוארה על-ידו כגרסה "מתגלגלת" אשר בה חלו שינויים ככל שההליך התקדם. בהתייחס לטענתו של המבקש כי הגיע לחנות המכולת של המתלונן לאחר ששמע שהאחרון הטריד מינית קרובת משפחה שלו, ציין בית המשפט המחוזי כי מניע אינו חלק מיסודות העבירה, ולכן אין צורך לקבוע כל ממצא בנושא. עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף והטעים כי גם אם גרסת המבקש בהקשר זה היא נכונה, הרי שאינה יכולה לשמש הצדקה לעשיית "דין עצמי". בשולי הדברים, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש כי הוא זכאי ל"הגנה מן הצדק" כיוון שעל-פי גרסתו המשטרה נקטה בחקירתו באמצעי חקירה בלתי כשרים.

5.

ביום 20.5.2014 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש. בית המשפט המחוזי נדרש לצורך כך לאלימות הברוטאלית שבה נקט המבקש; לעובדה שפעל בקור רוח ולא כתוצאה מאבדן שליטה רגעי; וכן להתנהגותו מיד לאחר ביצוע העבירה, שהעידה כי לא התחרט על מעשיו. בית המשפט המחוזי אף הביא בחשבון את הנזק הגופני שנגרם למתלונן (שברים בעצמות הפנים) ואת הנזק שנגרם לחנות המכולת שבבעלותו. נוכח האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי מתחם ענישה שנע בין 3 ל-7 שנות מאסר בפועל. באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהמבקש נישא זה מקרוב והינו נעדר עבר פלילי כשיקולים לקולא. לצד זאת, סבר בית המשפט המחוזי שאין לקבל את המלצות שירות המבחן באשר לכך שהמבקש ירצה עונש מאסר על דרך עבודות שירות. כן קבע בית המשפט המחוזי שאין לתת משקל משמעותי לעובדה שהתקיימה "סולחה" בין המבקש לבין המתלונן, אשר בגדרה אף פיצה המבקש את המתלונן. בסיכומו של דבר, גזר בית המשפט המחוזי על המבקש עונש מאסר של ארבע שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 8 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור תוך שלוש שנים עבירת אלימות או עבירת רכוש מסוג פשע ויורשע בעבירה זאת) ו-4 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור תוך שלוש שנים עבירת אלימות או עבירת רכוש מסוג עוון ויורשע בעבירה זאת). כמו כן, הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש קנס בסך 10,000 שקל. בית המשפט המחוזי לא חייב את המבקש בתשלום פיצוי למתלונן, בשים לב לכך שהמבקש כבר פיצה את המתלונן במסגרת הסולחה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 1.6.2014.

6.

ביום 28.5.2014 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בו ביום הוא הגיש את הבקשה שבפני למתן עיכוב ביצוע עונשו עד למתן פסק דין בערעור שהגיש. נוכח סד הזמנים שנוצר לקראת ערב חג השבועות, עם קבלת הבקשה ביום 28.5.2014 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי לעונש המאסר שנגזר על המבקש עד למתן החלטה אחרת, על הגשת תגובה מטעם המשיבה ביום 2.6.2014 ועל קביעת מועד הדיון מיד לאחר החג, ביום 5.6.2014.

טיעוני הצדדים

7.

המבקש מדגיש שלצורך ההכרעה בבקשתו יש ליתן משקל לעובדה שערעורו מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין, וטוען כי עיכוב הביצוע נדרש על מנת שלא לרוקן מתוכן מעשי את זכות הערעור שלו. בכל הנוגע להכרעת הדין הוא סבור שלא הוכח כי הייתה לו "כוונה מיוחדת", יסוד הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה אשר בה הורשע. באשר לעונש שנגזר עליו, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא נתן משקל מספק להמלצת שירות המבחן בעניינו, לסולחה שקיים עם המתלונן, לגילו הצעיר ולעובדה שהוא נעדר עבר פלילי. הוא מוסיף וטוען בהקשר זה כי העונש שנגזר עליו נוטה לכף חומרא גם בהשוואה למקרים אחרים. בנוסף לכך, המבקש סבור שהיה מקום להתחשב בסערת הרוחות בה היה נתון כאשר שמע כי המתלונן הטריד את קרובת משפחתו, הגם שאין בכך כדי להצדיק את מעשיו.

8.

בתשובתה של המשיבה שהוגשה ביום 2.6.2014 היא הביעה את התנגדותה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר שנגזר על המבקש. לשיטת המשיבה, הכרעת הדין מפורטת ביותר, נסמכת על ממצאי מהימנות ואין מקום או הצדקה להתערב בה. עוד טוענת המשיבה כי בהתחשב בתקופת המאסר שנגזרה על המבקש, תחילת ריצויו של העונש שהושת עליו לא תרוקן מתוכן את הערעור שהגיש. המשיבה אף התייחסה לכך שהסולחה לא משקפת ככל הנראה השלמה מוחלטת בין הצדדים, וכן לכך שהמבקש לא הביע מחויבות להליך טיפולי.

דיון והכרעה

9.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. טעם ראשון ועיקרי לכך הוא

שנוכח אורכה של תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין חשש שהימנעות מעיכוב ביצוע תפגע במשמעות המעשית של ערעורו. אכן, הערעור מכוון במקרה זה גם כנגד הכרעת הדין, אך המבקש אינו טוען לכך שיש לזכותו כליל, והוא אך סבור שיש להרשיעו בעבירה חמורה פחות. מכאן, שגם אם יתקבל ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, הרי שהוא עדיין צפוי לרצות עונש מאסר. בנסיבות אלה, גוברת ההצדקה שלא לעכב את ביצוע העונש (ראו והשוו: ע"פ 8480/12 בלצאו נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (29.11.2012)).

10.

למבקש אין אמנם עבר פלילי, אולם העבירות שבהן הורשע הן עבירות חמורות שאף גרמו נזק גופני לא מבוטל למתלונן. בנוסף לכך, תסקיר שירות המבחן – אשר זכה למשקל רב בטיעוניו של המבקש – הצביע גם על כך שהמבקש התקשה לקחת אחריות על הכוונה הפלילית במעשיו ואף סירב להתחייב להליך טיפולי.

11.

על כן, המבקש לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו להראות שבמקרה זה יש לחרוג מן הכלל של ריצוי עונש המאסר לאחר השתתו, ולא לדחותו (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)).

12.

סוף דבר: הבקשה נדחית. לנוכח הזמן שכבר חלף מאז המועד המקורי שנקבע לתחילת ריצוי עונשו, המבקש יתייצב לריצוי עונשו ב-בימ"ר קישון ביום 18.6.2014 עד השעה 10:00 או על-פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות. ככל הניתן, הוא רשאי כמובן לבדוק את האפשרות למיון מוקדם.