ע"פ 3823/11 אחמד תיתי נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.4.2011 (ת"פ 134-11-10 כבוד השופטת

ת' שרון נתנאל ).

1.

נגד המערער ואדם נוסף (להלן: האחר ) הוגש כתב אישום, אשר תוקן, המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2)(3) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1)(2), בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, ועבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, בלילה שבין 15.10.2010-16.10.2010 הגיעו בשני רכבים ארבעת המתלוננים למכולת בכפר בענה. נטען, כי בסמוך למכולת התפתח דין ודברים בין המערער והאחר למתלוננים. אז, תקף האחר במכת אגרוף את אחד המתלוננים וניסה אף לתקוף במכות מתלונן נוסף. בעל המכולת ביקש מהמערער והאחר לעזוב את המקום, כשעזבו איים האחר על המתלוננים כי הם ימתינו להם בכניסה לכפר. בהמשך למתואר, הצטיידו המערער והאחר באבנים גדולות וארבו למתלוננים ביציאה מהכפר. כשנסעו המתלוננים בכיוון היציאה מן הכפר יידו המערער והאחר, מטווח קצר את האבנים. אחת האבנים חדרה לרכב דרך שמשת החלון ופגעה בעוצמה רבה בראשה של המתלוננת אשר ישבה ברכב. פגיעתה של האבן גרמה לה שבר בגולגולת, פגיעה ודימום באוזן וליקוי הולכתי קל בתדר הדיבור מימין. בעקבות כך, נותחה המתלוננת ונזקקה למספר ימי אשפוז. בנוסף, נגרם אף נזק לרכב בו נסעו המתלוננים.

2.

ביום 27.2.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, על פי הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. ביום 12.4.2011 גזר עליו בית המשפט שלושים ושישה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלוננת בסך של 20,000 ש"ח. במסגרת גזר הדין זקף בית המשפט לחומרה את הסיכון הרב שהיה גלום במעשי המערער, אשר עלולים היו לגרום לתוצאה קטלנית וקשה, את העובדה שלמערער הרשעה קודמת בעבירת אלימות, ואת קשייו בויסות התנהגותו, כפי שהדבר עלה מתסקיר שירות המבחן. לקולה, הביא בית המשפט בחשבון את מצבו הבריאותי, ואת הקושי שלו להתמיד בטיפול התרופתי. כן, הביא בית המשפט בחשבון את הודאתו, גילו הצעיר, את העובדה שעברו הפלילי אינו מכביד ואת העובדה שזהו מאסרו הראשון.

מכאן הערעור שלפנינו.

3.

לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משהטיל עליו עונש מאסר ארוך החורג לחומרה באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל גדול יותר להודאתו, ולעובדה שבאירוע הנטען בכתב האישום המתוקן חלקו אינו דומיננטי. בנוסף, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבות השונות המנויות בתסקיר שירות המבחן ביניהן: האחריות אותה לקח על ביצוע העבירות, האמפטיה אותה גילה כלפי המתלוננת ולנזק אשר גרם לה, כמו גם למחויבותו ואחריותו לפצותה. עוד בעניין זה טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק בגזר הדין לנסיבותיו הבריאותיות ולהפרעה ההתנהגותית ממנה הוא סובל.

4.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין עילה להתערב בגזר הדין. לטענתה, בית המשפט המחוזי כבר הביא בחשבון בגזר דינו את אותן הנסיבות לקולה להן טוען המערער. על אף שנגזר על המערער עונש מאסר שאינו קצר, טוענת המשיבה, כי בנסיבות העניין עונש זה אינו מחמיר. בטיעוניה ציינה המשיבה, כי במסגרת הסדר טיעון הורשע האחר בעבירות קלות משל המערער, ונגזרו עליו 26 חודשי מאסר בפועל. לפיכך, טוענת היא כי אין מקום להתערב בעונש אף מהטעם שלא לשנות את מדרג הענישה שבין המעורבים.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

6.

הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת עונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08

טרייגר נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה זה, לא מצאנו סטייה ברורה לחומרה המצדיקה את התערבותנו.

אכן, על המערער הוטל עונש מאסר לא קצר. אולם, נוכח נסיבותיו החמורות של המקרה איננו מוצאים הצדקה להתערב בעונש. שכן, המערער במעשיו סיכן את המתלוננים והביא לפציעתה של המתלוננת. כמפורט לעיל, לא הייתה כל סיבה או מניע למעשים אלו, המערער והאחר נהגו בבריונות ובאלימות "סתם". בין המערער והאחר למתלוננים לא הייתה כל היכרות או אינטראקציה מוקדמת, כל חטאם של המתלוננים היה כי הללו הגיעו למכולת בשעה שהמערער והאחר היו במקום. קשה להבין איך מפגש תמים זה הוליד התנהגות אלימה ומסוכנת כל כך, אשר יכלה אף לגרום לתוצאה קשה וקטלנית מזו שהתרחשה בפועל.

נוסיף, כי אנו ערים למכלול הנסיבות לקולה להן טוען המערער. אולם, עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מלמד, כי הוא כבר הביא בחשבון בעת גזירת הדין את הנסיבות לקולה הרלוונטיות, ואיזן באופן ראוי ביניהן לבין חומרת העבירות ותוצאותיהן.

סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור.