ע"פ 3828/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המתלוננת בתיק זה היא אשה שככל הנראה נהגה לארח בביתה אנשים עמם קיימה יחסי-מין תמורת תשלום. המערער, יליד שנת 1987, שבתחילת הפרשה בה עוסק ערעור זה היה קטין, הועמד לדין בגין ארבעה אישומים בהם נטען כי במועדים שונים בין החודשים אפריל ואוקטובר 2005 הוא ביצע במתלוננת עבירות מין קשות.

2.

המתלוננת התגוררה בעת הרלבנטית בחדר שכור הנמצא בבנין בו הושכרו חדרים גם לאחרים, ואת כל הדיירים שימש מטבחון משותף. בכניסה לקומה בה התגוררה המתלוננת היתה קבועה דלת מסוג רב-בריח, אולם נראה כי ברוב שעות היום נותרה הדלת פתוחה. בתאריך 21.4.05 שהתה המתלוננת במטבחון, כשלפתע התנפל עליה אדם, גרר אותה תוך שימוש בכח וכשהוא סתם את פיה לתוך חדרה, ושם הורה לה להתפשט. לאחר מכן החדיר התוקף את איבר מינו לפיה ולאיבר מינה עד שהגיע לפורקן, לאחר שביצע את זממו, הורה לה להישאר בחדרה ואחר כך הסתלק מהמקום. בגין אירוע זה יוחסו למערער עבירות אינוס, מעשה סדום, כליאת שווא, תקיפה כדי לבצע פשע והתפרצות למקום מסוים.

3.

בתאריך 1.6.05, בשעת לילה מאוחרת, שב אותו אדם ופקד את חדרה של המתלוננת. הוא נקש על דלת החדר וכאשר המתלוננת פתחה אותה, דחף אותה התוקף לתוך החדר, נעל את הדלת וסתם את פיה לבל תצעק. המתלוננת, למודת הניסיון, הצטיידה מבעוד מועד בשוקר חשמלי אותו הביא לה אחד – נסים אלמקייס (להלן: אלמקייס). היא ניסתה להרתיע את התוקף עם אותו מכשיר ואף פגעה בו בידו, אולם התוקף התגבר עליה, הורה לה להתפשט, וביצע בה אינוס ומעשה סדום. בטרם לכתו איים התוקף על המתלוננת כדי להרתיעה מלהתלונן נגדו. באישום זה יוחסו למערער עבירות דומות לאלו שיוחסו לו באישום הראשון, וכן עבירה של הדחה בחקירה.

4.

אירוע דומה התרחש בתאריך 14.6.05. הפעם הגיע התוקף בשעה מוקדמת כשהוא מלווה באחר. גם הפעם פתחה המתלוננת את הדלת בעקבות נקישות על דלת חדרה, ואז פרצו לחדר התוקף ושותפו, ובהמשך אנסו אותה וביצעו בה מעשה סדום. עוד נטען, כי לאחר שביצע בה את זממו, קשר התוקף את ידיה באמצעות גרביונים, ולאחר מכן נטשו השניים את החדר. באישום זה יוחסו למערער עבירות של אינוס, מעשה סדום, כליאת שווא, איומים, תקיפה כדי לבצע פשע והתפרצות למקום מגורים.

5.

הרבינו להשתמש עד כה במלה "התוקף", הואיל ואף שהמשיבה טוענת שהיה זה המערער שביצע את העבירות בשלושת האישומים הראשונים, גרסת המערער היתה הכחשה מוחלטת. מאידך, אין מחלוקת כי הוא פקד את חדרה של המתלוננת בתאריך 17.10.05 בשעות הערב (ובכך עוסק האישום הרביעי), ואף קיים עמה יחסי מין, אולם לטענתו הכל נעשה בהסכמתה החופשית ותוך התחייבות של אחיו, נידאל, לשלם לה סכום של 150 ש"ח. גרסת המשיבה באישום זה היתה שונה בתכלית. נטען, כי שעה שהמתלוננת היתה עסוקה בניקוי החדר והדלת היתה פתוחה, הפתיע אותה המערער, סתם את פיה בידו, גרר אותה לחדרה ונעל את הדלת. לאחר זאת הפילה על המיטה, הפשיטה מבגדיה ואנס אותה. באישום זה יוחסו למערער עבירות של אינוס, כליאת שווא, איומים, תקיפה כדי לבצע פשע והתפרצות למקום מגורים.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובהמשך דן אותו ל-14 שנות מאסר ו-36 חודשים מאסר על-תנאי.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו.

6.

הרשעת המערער התבססה, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת. היא היתה בטוחה בכך שהמערער היה זה שתקף אותה בכל ארבעת האירועים. את הגרסה הזו אימץ בית המשפט המחוזי, תוך שהוא קובע כי היא "מסרה גרסה שלמה, מלאה והגיונית... תיאוריה לארבעת האירועים היו מתקבלים על הדעת. המתלוננת סיפרה את התרחשות הדברים כהוויתם ולא ניסתה כלל וכלל להעצים את מעשיו של הנאשם, ואף לא ניסתה להסתיר עובדות אשר עלולות היו להזיק לה". (ראו הכרעת הדין בעמ' 71); "ניכר כי עדותה היתה כנה ואמיתית... מהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מעדות המתלוננת עולה, כי המתלוננת הותירה רושם חיובי ומהימן, הסבריה היו הגיוניים ומתקבלים על הדעת. יתרה מזו עדותה עולה בקנה אחד ומשתלבת עם שאר הראיות בתיק" (שם, בעמ' 73).

המערער סבור כי החלטת בית המשפט קמא לתת אמון בעדות המתלוננת היתה שגויה. לכך הוא מנה טעמים אחדים, וביניהם, שיהוי ניכר בהגשת תלונתה למשטרה; היא נמנעה מלזעוק לעזרה; בעדותה נתגלו סתירות; היא הגישה בעבר תלונות רבות כנגד אחרים, ואף לא אחת מהן גובשה לכתב-אישום.

7.

אמת, התנהגות המתלוננת עשויה להיראות בלתי סבירה בעיני אחדים, ועל כן לא ניתן להתכחש לכך שבטענותיו של המערער היגיון רב. אולם לקושי זה מצוי הסבר בדבריה של המתלוננת. לעניין זה העידה כי על תקיפתה הראשונה לא הגישה תלונה, מתוך שחשבה כי היה זה אירוע חריג שלא יחזור על עצמו. אולם היא לא נצרה את הסוד בלבה, אלא סיפרה עליו לאלמקייס, ובעקבות כך צייד אותה בשוקר חשמלי. באשר לאירוע השני, במהלכו חששה לחייה, החליטה לנקוט טקטיקה שונה. היא ביקשה להתחבב על המערער, דובבה אותו על מצבו האישי ונסיבותיו, ואף טיפלה בכווייה שנגרמה לו מהשוקר החשמלי. בעקבות כך הבטיח המערער כי לא יוסיף לפגוע בה, ומאחר וקיוותה שכך יעשה, והואיל וסברה כי תתקשה לזהותו, היא נמנעה גם הפעם מלפנות למשטרה. אולם המערער לא עמד בדיבורו, ומששב ותקף אותה ביום 14.6.05, היא מיהרה לספר על כך לאחד משכניה, ולאחר מכן התקשרה לבעל הבית שהאיץ בה לפנות למשטרה, וכך עשתה. משנשאלה בחקירתה מדוע השהתה את תלונתה, השיבה כי חששה שלא יאמינו לה, היא תעבור השפלות וכן שהמערער יפגע בה. את הסבריה אלה של המתלוננת מצא בית המשפט כאמינים, ולא ראינו מקום לשנות ממסקנה זו, במיוחד נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט להוכחתו של האישום הרביעי, ובכך נעסוק להלן.

8.

כאמור, המערער לא הכחיש כי פקד את חדרה של המתלוננת ביום 17.10.05, וטען כי היה זה אחיו נידאל שהציע לקחתו לנערת ליווי כדי לקיים עמה יחסי מין. בהמשך, הם הגיעו לחדרה של המתלוננת שדרשה מהם 150 ש"ח. לאחר שסיים את מעשיו יצא המערער מהחדר לשם נכנס אחיו. המערער הוסיף וטען כי המתין לאחיו ברכב עמו הגיעו, ומשבושש לחזור נסע לדרכו.

תיאור האירועים מפי המתלוננת היה שונה. היא העידה כי המערער תקף אותה גם באירוע זה וביצע בה עבירות מין, במהלכן שמעה אדם קורא לו בשמו - "אמיר". בעקבות כך מיהר המערער להשלים את זממו, זרק את הקונדום בו השתמש על הרצפה והסתלק לדרכו. המתלוננת הוסיפה והעידה כי מחוץ לחדר המתין למערער אדם אחר, אותו הוא דחף לתוך המסדרון המוביל לקומת המגורים ונמלט. אין מחלוקת כי אותו אדם היה נידאל, אחיו של המערער, ובניגוד לכל היגיון הוא לא מיהר להימלט על נפשו בעקבות המערער, אלא שוחח עם המתלוננת ואמר לה שנזעק לשמע צעקותיה. בעקבות כך סיפרה המתלוננת לנידאל את אשר עולל לה המערער, ובהמשך הציע לה נידאל פיצוי, ולבסוף אף ליווה אותה לתחנת המשטרה, שם מסר גרסה זהה לזו שנשמעה מפיה של המתלוננת, בסייג אחד, היינו, שהוא לא ראה את אשר התרחש בחדר בינה לבין אחיו. לגרסה זו נותר נידאל נאמן גם במהלך עדותו, ובית המשפט נתן בו אמון לאחר שנדחתה הטענה לפיה נידאל הפליל את המערער במעשה שלא עשה עקב סכסוך שנתגלע ביניהם. גם בהחלטה זו של בית המשפט המחוזי לא ראינו מקום להתערב, ומדעתנו לא שינינו גם לאחר שעיינו בהודעה שנרשמה מפיו של גאנם, אחיהם של המערער ונידאל, שהוגשה לנו במהלך הערעור. נוכח האמור דעתנו היא שבהרשעה באישום הרביעי לא נפל כל פגם.

9.

השאלה הנוספת היא כמובן אם הוכחה במידה הנדרשת בפלילים, גם מעורבותו של המערער בשלושת האישומים הנוספים שיוחסו לו. על כך אנו משיבים בחיוב, ולהלן הטעמים לכך: ראשית , עקב ריבוי המקרים בהם תקף המערער את המתלוננת, נראה כי היה לה די והותר זמן כדי לשמר בזיכרונה את דמותו, ומשפגשה אותו בתחנת המשטרה הצביעה עליו באופן ספונטאני. שנית , וזה העיקר בעינינו, אם נכונה טענת המערער לפיה האירוע בו עוסק האישום הרביעי היה מפגשו היחיד עם המתלוננת, כי אז אתה מתקשה למצוא הסבר לפרטים הרבים שסיפרה המתלוננת על זהות תוקפה קודם לאירוע זה. כאמור, המתלוננת פנתה למשטרה בעקבות האירוע השלישי, ובמהלך חקירתה סיפרה כי החליטה להתחבב על המערער כדי שיחוס עליה ולא יוסיף לפגוע בה. בשיחה שהתפתחה סיפר לה המערער כי הוא עובד במפעל לגופי חימום בחצור וכי אמו היתה מאושפזת מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, אין מחלוקת כי פרטים אלה שתועדו בהודעה שנרשמה מפיה של המתלוננת ביום 14.6.05, ארבעה חודשים לפני האירוע הרביעי, הם פרטים נכונים (ראו הודעותיו של המערער – ת/6 ות/7), ומכאן המסקנה הנוספת ולפיה המתלוננת לא יכלה לדעת את כל אלה אם היה ממש בטענת המערער לפיה הם נפגשו לראשונה בחודש אוקטובר 2005.

הנה כי כן, לבית המשפט המחוזי היה על מה לסמוך את מסקנתו לפיה המערער ביצע את כל המעשים שיוחסו לו בארבעת האישומים, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

10.

גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער הנה ארוכה וקשה, במיוחד נוכח גילוי הצער, והעובדה כי מדובר במאסר ראשון. אולם, גם למעשיו נודעת חומרה מופלגת, באשר הוא תקף ושב ותקף אשה, ותוך שימוש בכח ואיומים כפה עליה את עצמו ועשה בה ככל העולה על רוחו. כנגד התנהגות מסוג זה נכון להרתיע בדרך של ענישה מכבידה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.