ע"פ 3849/15 מוניר גאבר נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של ניסיון שוד, כניסה ושהייה שלא כדין, שימוש במסמך מזוייף והתחזות לאחר בכוונה להונות – עבירות לפי סעיפים 403 רישא, 420 ו-441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977,וסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

2.

מעשה שהיה כך היה. המערער "שלף" מכיסה האחורי של המתלוננת טלפון נייד, וכשזו הבחינה בכך רדפה אחר המערער וניסתה להוציא מידיו את הטלפון. או-אז הדף המערער את המתלוננת בכוח, גופה הוטח בחומה סמוכה לבניין והיא נחבלה בראשה. המתלוננת לא ויתרה והמשיכה לרדוף אחרי המערער. זמן קצר לאחר מכן עצר המערער והחזיר את הטלפון הנייד ואף התנצל בפני המתלוננת. בהמשך, משנעצר המערער, הציג עצמו בפני השוטרים באמצעות תעודת זהות מזוייפת.

3.

בית משפט קמא השית על המערער, בין היתר, עונש מאסר בפועל של 21 חודשים, וכן הפעיל עונש מאסר על תנאי של 5 חודשים, מהם 3 במצטבר, כך שסך הכל הושתו על המערער 24 חודשי מאסר בפועל.

4.

על כך נסב הערעור שבפנינו, בו הלין המערער על חומרת העונש.

5.

נאמר בקצרה כי לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. נקודת המוצא היא, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחומרת העונש אלא במקרים של סטיה ניכרת מרף הענישה הנוהג, ולא זה המקרה שבפנינו.

6.

אכן, המקרה דנן מיוחד בכך שהמערער ניחם על מעשיו כמעט "בזמן אמת". ברם, ענייננו בשוד טלפון סלולרי, ובעניין זה קיימת פסיקה עניפה המגדירה תופעה זו כ"מכת מדינה". אף יש לזכור, כי המעשה לווה באלימות.

ועיקרו של דבר – עברו הפלילי העשיר של המערער בעבירות של התחזות וכניסה שלא כדין, עבירות בגינן גם הוטלו עליו מאסרים בפועל, מעיד עליו כי הוא שור מועד בכגון דא.

7.

בנסיבות אלה, לא ראינו מקום להפחתה בעונשו של המערער ואנו דוחים את הערעור.