ע"פ 386/18 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המערער הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בתום שמיעת הראיות בתיק, בשורה ארוכה של מעשים מיניים שביצע באחייניתו הקטנה – לרבות עבירות אינוס ומעשי סדום מאז היותה בת חמש ועד גיל שבע עשרה (בין השנים 2001-1989). בחלוף כשלוש עשרה שנים, אזרה המתלוננת אומץ והגישה תלונה כנגד המערער, שהכחיש תחילה את הדברים. כאמור, בתום שמיעת הראיות הודה המערער במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון, כאשר הוסכם בין הצדדים כי התביעה תעתור לעונש מאסר של עד ארבע עשרה שנים וההגנה תעתור לעונש של עד שמונה שנים. בית המשפט השית על המערער בגזר דינו, בין היתר, מאסר בפועל של 13 שנים.

2.

על רכיב זה של העונש נסב

הערעור שלפנינו (המערער מחק ערעורו לגבי רכיב הפיצוי בסך של 200,000 ₪).

המערער הדגיש בערעורו, בין היתר, את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות; כי החל לבצע את העבירות בהיותו בחור צעיר כבן 18; כי ביני לביני נישא ויש לו ילדים; וכי הביע חרטה כנה על מעשיו והוא מבין כיום את חומרת מעשיו.

3.

נאמר בקצרה כי לא מצאנו להתערב בעונש שהושת על המערער. נקודת המוצא היא כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחומרת העונש, אלא במקרים חריגים, ולא זה המקרה שלפנינו. מה עוד, שהעונש שהושת על המערער נמצא במתחם הענישה שהוסכם בין הצדדים, והוא אינו חורג מרף הענישה הנוהג בעבירות כגון דא (ראו, לדוגמה, ע"פ 8868/06 פלוני נ' מדינת ישראל (21.8.2008)). אין צורך להרחיב על אודות הנזק שנגרם למתלוננת, שנשאה בפנינו דברים נרגשים, והתסקיר בעניינה מדבר בעד עצמו.

אשר על כן, הערעור נדחה.

4.

בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם. המערער פנה במהלך הדיון וביקש שוב את סליחתה של המתלוננת, וטוב עשה. אולם החרטה ובקשת הסליחה צריכים גם לבוא לידי ביטוי מעשי, והיינו מצפים כי המערער ישלם למתלוננת את הפיצוי שהושת עליו, ואף יפעל לכך שבני משפחתו ישנו את יחסם כלפי המתלוננת ואמה.