ע"פ 3863/98יצחק זוזיאשווילי נ. מדינת ישראל

השופט י' קדמי:

1.יצחק זוזיאשווילי (להלן: המבקש) הואשם בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 70/96) ברצח ויקטור טלן ז"ל (להלן: המנוח), לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (להלן: החוק), ובעבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) + (ב) לחוק. בתום הדיון זוכה המבקש מעבירת הרצח מחמת הספק, והורשע בעבירת סיוע להריגת המנוח ובעבירות בנשק בהן הואשם.

על פסק הדין המחוזי הוגשו ערעורים לבית משפט זה הן מטעם המבקש (ע"פ 3863/98), והן מטעם המדינה (ע"פ 3865/98). בערעורה, השיגה המדינה על זיכוי המבקש מעבירת הרצח.

במהלך הדיון בערעורים ויתר המבקש על ערעורו; ואילו ערעור המדינה נתקבל. בית משפט זה מצא את המבקש אחראי לרצח המנוח, בהתאם לסעיף 300(א)(2) לחוק.

הבקשה שבפנינו מכוונת לביטול פסק הדין שלערעור, ולשמיעת הערעורים מחדש בפני הרכב אחר של בית משפט זה.

2.בבסיס הבקשה, עומדת הטענה שבדונו בערעור המדינה, לא עיין בית משפט זה בחומר חסוי שהיה בפני בית המשפט המחוזי שעה שדן בעתירה להסרת החסיון, וכתוצאה מכך נכשל בשניים, כמפורט להלן. ראשית - לא הביא בין שיקוליו את העובדה שדחיית העתירה להסרת החסיון - שהוטל בתעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות - על זהותם של מודיעים משטרתיים, מנעה מהמבקש השמעתם של עדים, שהיה בכוחם לחזק את גירסתו של מקור משטרתי (להלן: עד הראיה), לפיה ראה את המנוח בחיים , למחרת היום הנקוב בכתב האישום כמועד המתתו. ושנית - לא נתן משקל לכך שדחיית העתירה להסרת החסיון כאמור, שימשה "נדבך" נוסף לספקות שנותרו לבית המשפט המחוזי בדבר אחריותו הישירה של המבקש לקיפוח חיי המנוח.

המבקש סבור, שיש בעובדה שבית המשפט שלערעור לא נחשף לחומר החסוי - אשר נותר כזה לנוכח דחיית העתירה לגלותו - כאשר בית המשפט המחוזי עיין בו במסגרת הדיון בעתירה להסרת החסיון, משום עיוות דין בולט אשר יש בו כדי להצדיק את ביטול פסק הדין וקיום דיון חוזר בערעור.

3.לא מצאתי לקבל את הבקשה, ואלה עיקרי טעמי:

א.החומר החסוי שבו מדובר, כולל סידרת מידעים מודיעיניים המתייחסים, בין היתר, גם לגירסת עד הראיה, לפיה פגש במנוח למחרת היום המצויין בכתב האישום כמועד שבו נרצח. בתחילה, חלה תעודת החסיון הן על תוכן המידעים האמורים והן על זהות מוסריהם. ברם, בשלב מאוחר יותר, צומצם החסיון - בתעודה מתוקנת - לזהות מוסרי המידעים ולהעדתם בבית המשפט; ואילו המידעים גופם נחשפו ונמסרו לב"כ המבקש ומטבע הדברים שהפכו לחלק מחומר הראיה.

ב.הסניגורים לא הסתפקו בצמצום החסיון ובקשו מבית המשפט המחוזי להסירו כליל. בקשת הסניגורים נידחתה, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, שאין

זה מקרה שבו "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש שלא לגלותה", כאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות. לשון אחר: לשיטתו של בית המשפט המחוזי, זהותם של מוסרי המידעים האמורים - לרבות העדתם - לא היתה חיונית להגנת המבקש.

וכך התייחס לענין זה בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו (עמ' 832):

"כתבנו בהחלטתנו (בעמ' 107-106 לפרוט') כי גילוי זהותם של אותם אנשים שמסרו למשטרה את המידע המתועד ב- ת11/, מסכן את שלומם של אותם אנשים וכי אין זה המקרה שהצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה".

עם זאת יודגש, כי החסיון לא חל על עד הראייה; וזה העיד מטעם ההגנה במהלך הדיון.

ג.מאוחר יותר, הגישו הסניגורים עתירה נוספת להסרת החסיון ולהעדת מוסרי המידעים האמורים. גם עתירה זו נדחתה ובהכרעת הדין נאמר בענין זה (עמוד 832):

"קיימנו בעניין זה דיון בדלתיים סגורות (עמ' 748 - 750 לפרוט') וביום 30.11.97, לאחר שמיעת קציני המשטרה, נצ"מ בשן ורפ"ק חיים רחמים, הגענו למסקנה שאין מקום לשנות את ההחלטה דלעיל מיום 24.3.97, על פיה אין לחשוף ולהעיד מקורות המידע עליהם נסב הדיון שבפנינו וזאת מתוך החשש לחייהם של המקורות המשטרתיים ופגיעה במערך המודיעין המשטרתי כולו".

ד.באי כוח המבקש לא השיגו בכתב הערעור על ההחלטות שלא להסיר את החסיון ושלא להתיר את השמעת מוסרי המידעים (אם כי תוכן המידעים שמסרו נמסר לסניגורים); ואף לא טענו שהמבקש קופח בהגנתו בשל כך. כן לא הועלתה השגה בענין זה במהלך הטיעון בעל-פה במסגרת הדיון בערעור המדינה. משלא הועלו טענות בהקשר זה, נותרה בפני ערכאת הערעור התשתית הראייתית ה"קבילה"

שהיתה בפני בית בית המשפט המחוזי, לרבות תוכן המידעים האמורים.

ה.ערכאת הערעור לא בחנה מיוזמתה את נכונות ההחלטות בדבר דחיית העתירות להסרת החסיון; ומטבע הדברים, לא עיינה בחומר שנותר חסוי (ועל פי הוראות סעיף 45 לפקודת הראיות בלתי קביל). פשיטא, שחומר חסוי אינו נמנה על החומר המשמש תשתית להכרעה, אף אם הערכאה הדיונית עיינה בו במסגרת הדיון בעתירות לגילויו.

מקום שנאשם סבור שהגנתו קופחה בשל כך שהערכאה הדיונית דחתה את עתירתו להסרת חסיון מכח הוראת סעיף 45 לפקודת הראיות - והוא הדין בבקשה להשמעת עדים - עליו להעלות את השגותיו בענין זה במסגרת הדיון בערעור המוגש על פסק דינה של הערכאה הדיונית. משאין הוא משיג כנגד החלטה כאמור, ערכאת הערעור לא תבחן את נכונותה מיוזמתה; ותראה בכך משום השלמה והסכמה עם קביעתה של הערכאה הדיונית.

ו.הראיות הנסיבתיות שנפרשו בפני בית המשפט המחוזי, הותירו בלבו ספקות אם המבקש נושא באחריות ישירה לרצח המנוח, כפי שצויין בכתב האישום; וכתוצאה מכך, הורשע המבקש רק בסיוע להריגתו של המנוח. בהנמקת עמדתו, ציין בית המשפט המחוזי: כי בדחיית העתירות להסרה מוחלטת של החסיון "היה... כדי להקשות על ניהול ההגנה בתיק"; וכי "עמדה זו שהעלתה הסניגוריה בסיכומיה הוסיפה גם היא נדבך לספקות האחרים המקננים בפרשה כולה" (ההדגשות שלי - י.ק.). הזיכוי מן האחריות לרצח המנוח וההרשעה בסיוע להריגה בלבד, אינם מבוססים על כך שהמבקש קופח בהגנתו (שאילו כך היו פני הדברים היה בית המשפט מסיר את החסיון); אלא על הספק, שהותירה - לשיטת בית המשפט המחוזי - התשתית הראייתית שהובאה ע"י התביעה לחובתו, כאשר הקשיים שיוצר החסיון אינם אלא נדבך נוסף

לאותו ספק.

מאידך גיסא, מצאה ערכאת הערעור - כמפורט בפסק דינה בהרחבה - שחומר הראיות שבא בפני בית המשפט המחוזי, אינו מותיר מקום לספקות כלשהם בדבר אחריותו של המבקש לגרם מותו של המנוח; כאשר גירסת עד הראיה - שלתמיכה בה נתבקשה, הסרת החסיון, ואשר לפיה נראה המנוח בחיים ביום שלאחר היום שבו קופחו חייו על-פי כתב האישום - נשללה מכל וכל .

ז.בדין, איפוא, לא עיינה ערכאת הערעור בחומר החסוי; ובנסיבות הענין - כמוסבר לעיל - לא היתה לחסיון השלכה על הכרעתה.

5.סיכומם של דברים: בלבו של בית המשפט המחוזי נותר ספק, אם המבקש נושא באחריות ישירה לרצח המנוח, והוא מצא בקשיים שיצר החסיון על הגנת המבקש, נדבך נוסף לאותו ספק; ואילו ערכאת הערעור מצאה, שאותו חומר ראיה שהיה בפני בית המשפט המחוזי אינו מותיר מקום לספק כאמור וממילא אין לאותם "קשיים" - אם היו כאלה - השלכה על ההרשעה.

הבקשה נדחית.