ע"פ 3877/07 מוסא הייב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 3.10.04, בשעה 04:00 לערך, נהג המערער ברכב בכביש 90, מכיוון ראש פינה לקרית שמונה, כשלצדו יושב אחמד הייב ז"ל (להלן: המנוח). בשלב כלשהו איבד המערער את השליטה על רכבו, סטה ימינה מנתיב נסיעתו, עלה על המדרכה ופגע עם דופנו הימנית של הרכב בשלט ובעמוד תאורה. כתוצאה מכך נפגע המנוח באורח קשה, דבר שהצריך ניתוחים ואשפוז ממושך, עד שביום 8.6.05 הלך לעולמו. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי התאונה נגרמה בעטיים של שניים – נקר בצמיג הרכב, ופזיזותו של המערער בדרך נהיגתו, אשר נבעה מהיותו שיכור ובמצב אשר מנע ממנו את השליטה ברכב באופן שסיכן עוברי דרך, וזאת לאחר שנמצא בדמו ריכוז של 121% אלכוהול לפחות.

בגין העובדות האמורות, בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1971 וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, וכן נהיגה בשכרות וגרימת חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות, לפי סעיפים 62(2), 62(3), 64ג', 39(א), ו-38(2)+(3) לפקודת התעבורה. בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, הובאה בפני בית המשפט המלצה לגזור למערער 8 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, תקופת פסילה וקנס. לאחר שהצדדים טענו בפניו, גזר בית המשפט למערער 20 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 10 אלפים ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו, וכן פסילה בפועל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 15 שנים.

בערעור שבפנינו, המופנה כנגד העונש, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר החליט להחמיר עם המערער מעבר למה שנתבקש בגדרו של הסכם הטיעון. לעניין זה הפנה בא-כוח המערער לעובדות נוספות שלא בא זכרן בכתב האישום, ובין היתר, כי המנוח שוקם למעשה לאחר התאונה, ומותו נגרם בעטיו של ניתוח להשתלת עצם בגולגולת, ניתוח שהנו קוסמטי במהותו. כן נטען, כי התאונה היתה למעשה בלתי נמנעת עקב נקר נדיר שהתרחש בצמיג הרכב. עובדות נוספות אלו אין בידנו לקבל או לייחס להן משקל, הואיל והנחת המוצא היא שהעובדות הצריכות לעניין גובשו בהסכמה בכתב-האישום, וכל מה שנטען מעבר להן הן בבחינת טענות אותן צריך היה להוכיח בראיות בפני הערכאה הדיונית, ועל כך ויתרו הצדדים.

הנה כי כן, שניים הם בעינינו הממצאים החשובים לצורך גזירת העונש, והכוונה לנקר בצמיג הרכב, והיותו של המערער שיכור ובמצב שמנע ממנו את השליטה ברכב.

נהיגה במצב של שכרות היא תופעה ששוב אינה נדירה במקומותינו, ואת מחירה שילמו ומשלמים רבים בחייהם, גם כאלה שלרוע מזלם נקלעו לזירת התאונה באקראי. בתי המשפט נקראו לתת את ידם למלחמה בתופעה זו, אשר מסכנת את הנהגים השיכורים עצמם וגם את כל מי שנקלע לדרכם. אותה תרומה של בתי המשפט צריכה להתבטא ברמת הענישה המיושמת במקרים מסוג זה, מתוך תקווה שהדבר יציב תמרור אזהרה בפני נהגים, ויביא לצמצום הקטל הנורא המשתולל בדרכים. ברם, שיקולים אלה עומדים גם לנגד עיניהן של רשויות התביעה הממונות אף הן על הגנתו של האינטרס הציבורי, כשלצדם קיימים שיקולים נוספים אותם יש להביא בחשבון, כמו קשיים בהוכחת האישום, חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הטרדתם של עדים. השאלה הנוספת היא, כמובן, אם כך נהגה המשיבה במקרה הנוכחי בטרם הביאה את אותה המלצה עונשית מתונה לפני בית משפט קמא.

באת-כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד א' פרוש, הצהירה בפנינו כי היא מסכימה לקבלת הערעור, ולגזירתו של העונש כפי שהמליצו עליו הצדדים בפני בית המשפט המחוזי. היא הוסיפה ופרשה בפנינו את שיקוליה של הפרקליטות לעמדה זו, ובעיקר את קיומו של קושי ראייתי הנובע מהתרחשותו של הנקר בצמיג הרכב עובר לתאונה. ועוד נטען בפנינו, כי הוריו של המנוח, קרובי משפחתו של המערער, תמכו אף הם בהסדר הטיעון, וגם זה הוא מסוג העניינים עליהם מצווה התביעה ליתן את דעתה בטרם תגבש את עמדתה לעניין העונש. במצב זה נראה לנו כי לא התקיימו נסיבות אשר הצדיקו את הסטייה מהעונש שהוצע בגדרו של הסכם הטיעון. אדרבא, אנו סבורים כי לא נפל פגם בשיקולי המשיבה, ומכאן החלטתנו לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר בא ישא המערער על 8 חודשים. לא ראינו מקום או עילה להתערב ברכיבי העונש האחרים.