ע"פ 3894/04 סברי אבו מיאלה נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש :

המערער הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר הטיעון, בעבירה של חברות בארגון טרור לפי סעיף 3 לפקודה למניעת טרור, תש"ח-1948, ובעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 בצירוף סעיף 92 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הסדר הטיעון לא כלל הסכמות לענין העונש. בגין הרשעתו נידון המערער לעונש של 7 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל מיום מעצרו ושנה מאסר על תנאי. על גזר דין זה הוגש הערעור שלפנינו.

כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, במועד כלשהו, בחודש ספטמבר 2002 התגייס המערער לארגון הטרור, החזית העממית לשחרור פלסטין, וקשר קשר עם פעיל אחר בארגון, בשם מסלמאני, שגייסו לארגון, כדי שיסייע למחבל שאמור היה לבצע פיגוע בתחנה המרכזית בירושלים. מסלמאני הנ"ל ביקש מהמערער להלין בביתו את המחבל המתאבד ערב לפני הפיגוע. המערער נענה לבקשה, וביקש רק כי מסלמאני יודיע לו מספר ימים מראש על מועד הגעת המחבל כדי שהוא יוכל לפנות את אשתו וילדיו מהבית. הפיגוע המתוכנן לא יצא אל הפועל, מסיבות שאינן תלויות במערער. מתברר כי הפיגוע סוכל שעה שהמחבל שהיה בדרכו לקבל עליו את המשימה, נעצר ברמאללה. בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה לטענות שהעלו בפניו באי-כוח הצדדים. בית המשפט עמד על החומרה הרבה שיש בהצטרפותו של המערער לארגון טרור ובהבעת הנכונות מצידו לסייע לבצע פיגוע התאבדות בירושלים. בית המשפט דחה את טענת הסנגור לפיה המערער נתן הסכמה לגיוסו ברגע של חולשה, שכן מהודאתו במשטרה הסיק בית המשפט כי המערער הוא שביקש מיוזמתו להצטרף לארגון. בית המשפט ציין עוד כי מהודאות המערער בחקירה אמנם עולה כי הוא היסס במידה מסויימת בטרם נתן את הסכמתו להלין בביתו מחבל, אך בסופו של דבר ניתנה ההסכמה האמורה. בנמקו את גזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת המעשה, הוא ציין את היות המערער תושב ירושלים, ואת החשיבות של הסיוע שהוא היה נכון לתת לביצוע פיגוע שעלול היה להביא לקרבנות בנפש. עם זאת נתן בית המשפט משקל לעובדה שהקשר לא נתממש, ועמד על כך כי אין לדעת כיצד היה המערער נוהג אילו עמד בפני הצורך לפנות את אשתו וילדיו מביתו, ולהלין את המחבל. בהביאו בחשבון את כל הטעמים הללו גזר בית המשפט את עונש המאסר של 6 שנים לריצוי בפועל, ושנה מאסר על תנאי.

בפנינו חזר בא-כוח המערער על כל אותם נימוקים שטען בפני בית המשפט קמא ולא מצאנו כי יש בהם ממש. עוד הביא בפנינו הסנגור המלומד שורה של פסקי דין של בית המשפט המחוזי בהם נגזרו עונשים קלים יותר על אנשים המעורבים בפעילות ארגוני הטרור, אשר לטענתו, מעשיהם היו חמורים יותר מאלו של המערער. לא שוכנענו כי אמת-המידה לעונשים המוטלים על מי שמעורב בפעילות טרוריסטית ובסיוע לה, או בפעילות בנשק צריכה להיות על-פי אותם גזרי דין בהם הוטלו עונשים נמוכים מהעונש שנגזר על המערער. בעבירות מסוג זה, על בתי המשפט להעביר מסר חד-משמעי של החמרה והרתעה. כך גם ניתן לקבוע כי העונש שנגזר על המערער אינו חמור יתר על המידה בשים לב לחומרת המעשים אשר הודה בהם. בימים אלה, אין צורך להרחיב את הדיבור על חומרתה של הסכמה להלין מחבל-מתאבד בדרכו לבצע פיגוע רצח המוני. הסיוע הניתן למחבלים על ידי תושב המצוי באיזור יעד הפיגוע הוא חיוני לביצוע המזימה הזדונית. לפיכך, יש ליתן ביטוי לחומרה שבמעשים מסוג זה, על ידי הטלת עונשים הולמים ומרתיעים. לא היינו רואים להתערב גם בעונשו של המערער, אלמלא הובא לעיוננו גזר הדין אשר השית בית המשפט הצבאי על המחבל שהיה אמור לבצע את הפיגוע שהמערער נתבקש לסייע לו. על-פי אותו גזר דין המחבל, שאמנם הוא צעיר, קשר קשר לבצע פיגוע התאבדות עוד בשנת 2000, וכעבור שנתיים בשנת 2002 חזר על נכונותו, התגייס לארגון, ונעצר בהגיעו לפגישה עם פעילים נוספים בארגון. בהסכמת התביעה, נגזר על אותו מחבל בכוח עונש של 5 שנות מאסר בפועל. בית המשפט התחשב אמנם בגילו הצעיר של המחבל, וגם בכך שמשימתו לא יצאה אל הפועל. עם זאת, מדרג העונשים בין המעורבים בתכנית לביצוע הפיגוע מצדיק שמירה על יחס מסויים בין עונשו של המפגע העתידי לבין מי שהבטיח ליתן לו מחסה. בהתחשב בכך בלבד, ראינו להתערב ולהקל במידת מה בעונשו של המערער כך שעונשו לא יעלה על העונש שנגזר על אותו מחבל כאמור.

אשר על כן, הערעור מתקבל באופן שאנו מעמידים את עונשו של המערער על 6 שנות מאסר מהן 5 שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי, והתנאי הוא כפי שנקבע בגזר דינו בבית המשפט המחוזי.