ע"פ 39/06 מדינת ישראל נ. יוסף קהמוז

השופט א' א' לוי:

בתאריך 8.4.05, בשעת לילה מאוחרת, פרץ המערער ביחד עם אחר למשאית חונה ברמת-השרון, והחל נוהג בה לכיוון דרום. עובד של חברת "איתוראן" אשר הבחין במשאית, נסע אחריה, ותוך כדי כך הזעיק את המשטרה. בעקבות זאת הצטרפו ניידות למרדף אחר המשאית הנמלטת, תוך שהמערער עושה ככל יכולתו כדי לנערן מעליו. לצורך זה הוא ביצע עבירות תעבורה רבות, וביניהן בעלות אופי בטיחותי מובהק – נסיעה בניגוד לכיוון וחציית צמתים באור אדום. משנעצרה לבסוף המשאית, נדרש כוח כדי להוריד את המערער ממקום מושבו ולעצור אותו.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שימוש ברכב ללא רשות, ונהיגה ללא רישיון בר-תוקף. בהמשך גזר לו בית המשפט 4 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר-על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 6 שנים, אשר מניינן יחל ביום שחרורו מהכלא.

הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי בית משפט זה אכן הנחה את בתי המשפט להחמיר בעניינם של נהגים עבריינים, הנמלטים מאנשי החוק תוך ביצוען של עבירות תעבורה בהן כרוכה סכנה למשתמשים אחרים בדרך. אולם, הלכה זו התייחסה לתופעה נפוצה בכבישי הדרום, שהמערער אינו נמנה עליה, ועל כן לא היה מקום למצות עמו את הדין. ועוד נטען, כי העונש שנגזר למערער חורג מרמת הענישה הנוהגת, ולא ניתן בו משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולגרסתו לפיה נתבקש על ידי אחר לנהוג במשאית תמורת תשלום שהובטח לו.

אין בידינו לקבל את כל אלה כעילה להקלה בעונש. המערער נמנה על הנהגים שבמעשיהם תורמים, מעשה של יום יום, תרומה נכבדה לסכנות האורבות ממילא בכל כבישי ישראל. המערער אינו מי שבהיסח דעת או עקב חוסר תשומת לב רגעית ביצע עבירות תעבורה, אלא מי שבחר מדעת לנהוג בצורה פרועה ומסוכנת, שאך בנס לא גררה אחריה תוצאות קשות פי כמה. בתופעה זו יש להיאבק בין אם היא מתרחשת בכבישי הדרום ובין אם בכבישים אחרים ברחבי ישראל, הואיל וסכנתה זהה ומוחשית. מנקודת השקפה זו אין בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, והוא תואם את רמת הענישה כפי שמצאה ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות.

הערעור נדחה.