ע"פ 3913/02 איימן בן אחמד חוארי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. על-פי הסדר טיעון בין הצדדים טענה התביעה בבית המשפט המחוזי לעונש מרבי של 12 שנים ואילו הסנגור ביקש כי יגזרו על מרשו עונש שאינו עולה על 9 שנות מאסר; בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון אך גזר את העונש שנקבע ברף העליון של ההסדר, עונש של 12 שנות מאסר בפועל וכן הטיל על המערער שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יבצע עבירת פשע שיש עמה אלימות. הערעור מוסב כנגד עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער.

הרקע לעבירה שבביצועה הורשע המערער הוא סכסוך ממושך בינו לבין צעיר בשם חוסין מועטי (להלן – חוסיין ), סכסוך אשר הגיע לשיאו ביום הארוע ב-8.6.01. באותו יום היו חלופי דברים קשים וקללות בין המערער לחוסיין ואף היו מספר נסיונות מצד חוסיין לדרוס את המערער. בערבו של אותו יום הזדמן לכיכר בכפר ג'דידה, שם התרחשו המאבקים, דודו של חוסיין (להלן – המנוח ), ואחד הנוכחים במקום ביקש ממנו להתערב כדי לפתור את הסכסוך. המנוח יצא מרכבו וניגש למערער הציג עצמו ולחץ את ידו. למקום הגיעו בינתיים חבורות של צעירים לתמיכה בכל אחד מהצדדים הניצים ופתחו שוב בהתפרעות. המנוח ביקש מחבריו של המערער לחדול וניסה להרגיע את הרוחות ואז שלף המערער לפתע סכין מכיסו ודקר את המנוח בחזהו. כתוצאה מהדקירה שפגעה בלבו של המנוח, הוא התמוטט במקום ומצא שם את מותו. סנגורו המלומד של המערער הביא בפנינו את כל הנסיבות המקילות לטובת מרשו. המערער היה כבן 19 בעת ביצוע העבירה. אין חולק כי חוסיין התנכל לו ואף ניסה לדרוס אותו קודם לכן. בעקבות הארוע הוצת בית משפחתו של המערער והמשפחה נאלצה לעזוב את הכפר בו התגוררה ולנדוד למקום אחר; לטענתו של הסנגור נוצר מצב שקרבן להתנכלויות היה לעבריין רק עקב תגובה מופרזת. מנגד ביקשה התביעה לדחות את הערעור בציינה כי כל הנימוקים הללו לקולה היו בפני בית המשפט קמא כשגזר את דינו של המערער וכי נוכח עוצמת הדקירה ונסיבותיה, כשזו היתה מופנית כלפי אדם שבא להשכין שלום, אין העונש חמור מדי.

שקלנו את טענות הצדדים ובאנו למסקנה כי דין הערעור להדחות. העונש שנגזר על המערער הוא אכן עונש כבד, אך אין לומר כי מופרז הוא בנסיבות הענין. ראשית, יצוין כי בית המשפט גזר עונש שהיה בגדר העונש המוסכם בהסדר הטיעון, אף כי קיבל בכך את הרף העליון של הענישה שהוצע לו על-פי ההסדר. שנית, וזה העיקר, המעשה אשר המערער הורשע בביצועו היה מעשה הריגה שהוא מהסוג החמור על פני קשת המעשים הנכללים בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. ההתגרויות שקדמו למעשה ההריגה לא היו מצד קרבן העבירה. המנוח הזדמן למקום באקראי וביקש להשכין שלום בין הניצים, סמוך לרגע בו מצא את מותו הציג עצמו בלחיצת יד בפני המערער. הדקירה הקטלנית כוונה הישר ללבו של הקרבן וקיפדה את חייו מיד. בשל כל אלה, עומד מעשה העבירה ברף הגבוה של מעשה אלימות המבטא זלזול בחיי אדם. על-פי מדיניות הענישה הראויה שבית משפט זה התווה, מחייב מעשה אלימות קטלני כפי שביצע המערער תגובה עונשית משמעותית שיהיה בה כדי להרתיע את העבריין ולא פחות מכך שיהיה בה מסר מרתיע לרבים. בהתאם לכך, העונש שנגזר על המערער אינו חמור יתר על המידה גם כשמביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות הקשות של המערער.

אשר על כן אנו דוחים את הערעור, בכפוף לתיקון טעות באשר למועד מעצרו של המערער בתיק זה, כך שתקופת הריצוי בפועל תימנה מיום 9.6.01. מלבד האמור הערעור נדחה.