ע"פ 3937/00 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו ערעור על גזר הדין שניתן בעניינו של המערער על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 28.5.00, על פיו נדון המערער ל6- שנות מאסר אשר מחציתן לריצוי בפועל ויתרתן על תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו מבית הסוהר, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין תשל"ז1977- (כולל נסיון).

2.המערער הורשע על פי הודייתו בשני אישומים שעניינם מעשים מגונים באחותו. עיקרם של המעשים עליהם התבססה ההרשעה נסבו על כך שמאז שנת 1991, בעת היות המערער בן כשש עשרה וחצי ואחותו-קטינה בת 8, עשה בה מעשים מגונים. מעשים אלה נמשכו לאורך כ8- שנים עד הגיע הקטינה לגיל 16 שנה והמערער לגיל 24. המעשים החלו בבקשת המערער כי אחותו תחשוף את עירום גופה לפניו, ונמשכו בליטופה בחלקי גוף אינטימיים, וחיכוך איבר מינו באיבר מינה וזאת חרף התנגדותה ותוך הפעלת אמצעי לחץ עליה.

3.בית משפט קמא, בגוזרו את עונשו של המערער, התחשב במכלול שיקולים לחומרה ולקולא. הוא העריך מצד אחד את חומרתם של המעשים ואת התמשכותם על פני שנים, ואת העובדה כי כוונו כבר בתחילתם כלפי ילדה רכה בשנים, וליוו את שנות גידולה והתפתחותה עד הגיעה לגיל 16 שנים. מנגד, שקל את ההשפעה הטראומטית והסבל הרב שנילוו לחשיפת הארועים הללו על משפחת המערער והקטינה. כן בחן בקפידה את חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה בעניינו של המערער אשר ניתחה, בין היתר, את אישיותו ואת החשיבות שיש לייחס להליך השיקום בעניינו. ניתן משקל גם לעובדה כי המתלוננת נקרעה בנפשה עקב חשיפת הפרשה, ובקשה לאחר מעשה למנוע בכל דרך את מאסרו של המערער כדי להציל את המשפחה ואת עצמה מהרס. עוד נלקחה בחשבון העובדה כי המערער שולב בהליך טיפול פסיכולוגי בתקופה בה שוחרר מן המעצר ועד תחילת ריצוי עונשו וכי הוא שיתף פעולה עם הגורמים הטפוליים, וכן השתלב בעבודה בה הצליח והתקדם.

לאחר איזון והערכה של השיקולים השונים גזר בית משפט קמא את אשר גזר, ולכך מופנה הערעור שבפנינו.

4.בא כוח המערער ביקש בערעורו כי הענישה במקרה זה תסתפק במאסר בעבודות שירות וצו מבחן. הוא הדגיש גם בפנינו את ההיבטים לקולא בעניינו של מרשו. הוא עמד על חשיבות ההיבט השיקומי, במיוחד בהינתן העובדה כי מאז תחילת מאסרו של המערער נקטע באמצעו הטיפול הפסיכולוגי שהמערער השתלב בו קודם לכן בהצלחה. כן עמד על כך שאין מדובר באדם המסוכן לשלום הציבור במובן הרחב וטען כי את הסיכון למתלוננת, במידה ונותר, ניתן לשלול על ידי מגורי המערער מחוץ לבית המשפחה למשך תקופה שתיקבע, תוך ליווי רשויות המבחן במסגרת צו מבחן. הובע גם החשש מהעמקת הקרע המשפחתי והעמקת סבלה של המתלוננת עקב המאסר. כן היתה התייחסות להיבטי הצער, החרטה ושיתוף הפעולה המלא של המערער בהליך הטפולי עד תחילת ריצוי המאסר, והודגשה התמיכה שניתנה לעמדה השוללת מאסר בפועל הן מטעם רשויות המבחן והן בחוות הדעת הפסיכולוגית.

5.שקלנו את מכלול נסיבות הענין ובאנו לכלל דעה כי לא נוכל להתערב ולשנות את גזר הדין כפי שהוטל בידי בית משפט קמא.

השיקולים לקולא הם בודאי כבדי משקל, וההיבט השיקומי במקרה זה איננו משליך רק על המערער עצמו אלא יש לו השלכה ישירה וחשובה על המשפחה כולה, והמתלוננת בתוכה. יחד עם זאת, לא נוכל, גם בנסיבות אלה, שלא לתת משקל מכריע להיבט האינטרס הציבורי ולצורך להוקיע בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים מעשים מגונים המתבצעים בילדה רכה בשנים לאורך שנים ארוכות בהינתן הנזק והרעה הגדולה שיש בהם לנפשה ולהתפתחותה. במיוחד חמורים המעשים משהם מתבצעים בתוך המשפחה, בחדרי חדרים, תוך ניצול פערים של גיל ושל כח הניצבים מול חולשה וחוסר יכולת לאורך זמן להתלונן ולבקש עזרה.

בהינתן כל אלה, החלטנו לדחות את הערעור.