ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3955/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט ע' ר' זועבי
המערער : לובצקי מרק
נגד
המשיב ה : מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו בע"פ 1840/94 שניתן ביום
23.1.97 על ידי כבוד השופטים ד' ברלינר,
ש' גדות וצ' גורפינקל
תאריך הישיבה: ג' בחשון תש"ס (13.10.99)
בשם המערער: עו"ד חנה ברוך
בשם המשיבה: עו"ד אנושי יגאל
פסק-דין
השופט י' טירקל:
1.המערער החנה את רכבו על מדרכה בתל אביב, שלא לצורך טעינה או פריקה ובלי שקיבל היתר לכך. על פי עובדות אלה - שאינן שנויות במחלוקת - הרשיע אותו בית המשפט לענינים מקומיים בתל אביב-יפו בעבירה על סעיף 39 (א)(1) לחוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם1980- (להלן - "חוק הסדר והנקיון"). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. מכאן ערעורו לפנינו, אחרי נטילת רשות.
2.טענתו של בא כוח המערער, בתמצית, היא כי השימוש שעושה המשיבה בחוק הסדר והנקיון, לצורך רישום דו"חות והגשת כתבי אישום בגין עבירות חניה, הוא "שימוש אסור בתכלית, אשר יש בו כדי לעקוף את הוראות החוק, מתוך שיקולים זרים לחוק". לדעתו, לא בא סעיף 39(א)(1) לחוק הסדר והנקיון - כמו יתר הוראותיו של חוק עזר זה - להסדיר חנייה של כלי רכב, אלא למטרות אחרות ששמו ומכלול הוראותיו מעידים עליהן. יתר על כן, חוק העזר שבמסגרתו יש להגדיר כעבירה חנייה של רכב על מדרכה הוא חוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד1983- (להלן - "חוק החנייה"). לפיכך, משלא התקינה המשיבה הוראה מפורשת בחוק החנייה האוסרת חנייה של רכב על מדרכה, לא ניתן היה לקבוע שהמערער עבר עבירה.
3.להבהרת המחלוקת יובאו להלן כלשונם סעיפי חוקי העזר הנזכרים הצריכים לעניננו.
סעיף 39 (א)(1) לחוק הסדר והנקיון - שעל פיו הורשע המערער - זו לשונו:
" לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה ולא יטיל ברחוב, לא יבליט מעל לרחוב, ולא ירשה להניח, להשאיר, להקים, לתלות או להטיל ברחוב או להבליט מעל לרחוב, כל דבר , אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך, אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר". (ההדגשות שלי - י' ט').
סעיף 6א לחוק החנייה - שבו, לדוגמא, ראוי היה לקבוע את האיסור, לדעת בא כוח המערער - זו לשונו:
"המועצה רשאית, בהתייעצות עם מפקד המשטרה, לקבוע חלק ממדרכה ברחוב כמיועד לחניה של רכב מהסוג שנקבע בהחלטה, ובלבד שינתן באותה מדרכה מעבר סביר להולכי רגל. המקום שנקבע כאמור יסומן בתמרור ומשנקבע כך, לא יחול על חניה בחלק האמור של המדרכה איסור חניה לפי כל דין, ובלבד שהחניה היא בהתאם לכל הוראה שבתמרור או על פיו".
4.השאלה שעליה יש לתת, אפוא, את הדעת היא אם לוכד סעיף 39(א)(1) לחוק הסדר והנקיון במצודתו - לפי פשט לשונו ולאור התכלית שלשמה נועד - גם חנייה של רכב על מדרכה. בכך כרוכות שתי שאלות נוספות: מה המשמעות שיש לייחס לכך שחוק הסדר והנקיון אסר להעמיד ולהשאיר גרוטת רכב ברחוב וברשות היחיד, ולעומת זאת לא אסר בפירוש חנייה על מדרכה; וכן - מה המשמעות שיש לייחס לכך שאין בחוק החנייה איסור מפורש כזה, אף על פי שבחוק החנייה דובר על כך שמועצת המשיבה מוסמכת לקבוע "חלק ממדרכה ברחוב כמיועד לחנייה של רכב". במלים אחרות, האם יש ללמוד מ"שתיקות" אלה שבחוק הסדר והנקיון ובחוק החנייה שלא היה בכוונתה של מועצת המשיבה להגדיר חנייה על מדרכה כעבירה.
בית המשפט המחוזי סמך את הכרעותיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ (ת"א) 334/80 מדינת ישראל נ' אילנה המבורגר , פס"מ תש"ם ב', 3 (להלן - "פרשת המבורגר"), שבאי כוח בעלי הדין הפכו בו והפכו בו. בפרשת המבורגר דן בית המשפט המחוזי בשאלות אלה ביסודיות ובהרחבה (מפי כבוד הנשיא התורן (כתוארו אז) ד' לוין, שכתב את חלקו העיקרי של פסק הדין, והשופטים י' גלעדי ונ' בר) וקבע כי החניית רכב על מדרכה היא עבירה לפי סעיף 2א'(1) לחוק עזר לתל-אביב-יפו בדבר שימור רחובות, תשט"ו1955-, שקדם לסעיף 39(א)(1) לחוק הסדר והנקיון ועושה שימוש זהה במונחים "לא יניח" ו"כל דבר". כל מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בפרשת המבורגר
יפות גם לפרשה שלפנינו ולא מצאתי מקום להבחנה בין עיקרי השאלות שנדונו בשתי הפרשות, הבחנה שעליה עמד בא כוח המערער. הייתי מאמץ, אפוא, את מסקנותיו של בית המשפט בפרשת המבורגר כדרך שעשה בית המשפט המחוזי בפרשה הנדונה, ומקום שהאריכו רשאי אנוכי לקצר.
כמו שנפסק בפרשת המבורגר סבורני גם אני כי לפי פשט לשונו של סעיף 39(א)(1) לחוק הסדר והנקיון ניתן להביא בגדרו של הדיבור "לא יניח" גם חנייה, ובגדרו של הדיבור "כל דבר" גם רכב. זאת פרשנותו של הסעיף גם לאור תכליתו, הבאה להבטיח שלא יונחו מכשולים בדרכם של המשתמשים ברחובות העיר ולאפשר להם לנוע ברחובות בנוחיות ובביטחון.
5.אכן, ההימנעות מלקבוע איסור מפורש בחוק הסדר והנקיון ובחוק החנייה - אותן "שתיקות" שבהן דובר למעלה - מעוררת תהיות. גם מטעמים של שמירת הסדר והנקיון החקיקתי - של חוק הסדר והנקיון ושל חוק החנייה
- ראוי שתהיה אמירה מפורשת בחוק החנייה, לפיה אסור להחנות רכב על מדרכה, אלא אם כן הותר הדבר כאמור בסעיף 6א לחוק זה. אולם, לאור תכליתו של סעיף 39(א)(1) לחוק הסדר והנקיון, אין בחיסרון זה כדי לפסול את פירושו של הסעיף ולעקור מתוכו משמעות זאת.
6.לפיכך אני מציע לדחות את ערעורו של המערער. עוד אני מציע כי מאחר וכוונתו של המערער בערעורו היתה להסיר מכשול מדרך הרבים לא יושתו עליו הוצאות.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק :
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט ע' ר' זועבי :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, ט"ו בחשון תש"ס
(25.10.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97039550.
M02