ע"פ 3958/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשה להמשך עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים צ' גורפינקל, י' אמסטרדם, ק' ורדי ). על המבקש נגזרו 12 שנות מאסר בפועל בעבירות של אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה.

2.

ביום 6.11.2007 הורשע המבקש ברוב דעות בכך שביצע בבתו שורה ארוכה של מעשים מיניים בכפייה במשך כשנתיים, בתדירות של מספר פעמים בשבוע. המבקש נהג להיכנס לחדרה של בתו (להלן: המתלוננת ), שהייתה בת 11-10 שנים באותה התקופה, בזמן שישנה, להחדיר חלק מאיבר מינו לאיבר מינה, להחדיר את איבר מינו לפיה ולהחדיר את ידיו לאיבר מינה. כתב האישום נגע לתקופת הזמן הזו, על אף שהמתלוננת טענה כי המעשים נמשכו מאז היותה בת 3 שנים, וזאת בשל התיישנות. במוקד הדיון בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עמדה עדות המתלוננת, אשר נזכרה במעשי התקיפה המינית כשהייתה בת 23 שנים – כשנים עשר שנים לאחר שבוצעו. המתלוננת העידה כי בשנת 1999 היא התעוררה מחלום בו חלמה כי היא מקיימת יחסי מין עם אביה. עוד העידה המתלוננת כי עם הקיצה מהחלום, היא כתבה את תוכנו על דף, ובאותו רגע נזכרה במסכת המעשים המלאה שאירעו בילדותה במשך תקופה ארוכה. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ס' רוטלוי וק' ורדי ) הכריעה כי עדות המתלוננת אמינה, מצאה לה חיזוקים ותימוכין בעדויות נוספות ועל כן קבעה כי אשמת המבקש הוכחה מעבר לספק סביר. לעומת זאת, דעת המיעוט (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) אמנם השתכנעה מכך שהמתלוננת מאמינה כי אביה עולל בה את כל המתואר בכתב האישום, וקבעה כי גירסת המבקש היא שקרית, אך בכל זאת החליטה לזכות את המבקש, מחמת הספק. הנימוק המרכזי שציינה השופטת אמסטרדם לזיכוי הוא שהמשיבה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי יש לתת אמון בזיכרון שצץ במוחה של המתלוננת לאחר שנים כה רבות; זאת, בין השאר, בגלל שהמשיבה לא העידה מומחים רלוונטיים בתחום בריאות הנפש.

3.

המבקש ערער לבית משפט זה, ובד בבד ביקש את עיכוב ביצוע העונש. ביום 15.5.2008 נתקבלה הבקשה לעיכוב ביצוע (כבוד השופט ס' ג'ובראן ) בהסכמת הצדדים בנוגע לרכיב המאסר בלבד, וזאת עד להכרעה בערעור. תשלום פיצוי למתלוננת בסך 228,000 ש"ח, שהוטל על המבקש בגזר הדין, שולם למתלוננת בסמוך להחלטתו של השופט ג'ובראן. עוד בטרם הדיון בערעור, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הגשת חוות דעת ושמיעת עדויות מומחים בתחום בריאות הנפש בסוגיות הרלוונטיות לתיק זה. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין על-ידי בית משפט זה, אשר קבע כי "יוחזר הדיון לבית משפט קמא להשלמה, שבסופה הוא מתבקש לקבוע אם להותיר את הכרעת הדין המרשיעה על כנה". ביום 21.9.2011 הכריע בית המשפט המחוזי פה אחד כי הנאשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. יצוין כי בדיון המשלים השופטת ס' רוטלוי הוחלפה בשופט צ' גורפינקל. השופטת

י' אמסטרדם אשר זיכתה את המבקש מחמת הספק בהכרעת הדין המקורית, החליטה כי עדויות המומחים שנשמעו בדיון המשלים מוכיחות את הרשעת הנאשם ועל כן צירפה את דעתה להכרעת ההרכב.

4.

במישור הפרוצדוראלי, טוען המבקש כי הוא כלל אינו נדרש להגיש בקשה להמשך עיכוב ביצוע העונש, שכן החלטת עיכוב הביצוע המקורית שנתן השופט ג'ובראן מעכבת את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. משהכרעת ערכאת הערעור טרם ניתנה, סבור המבקש כי אין לבצע את העונש. לפיכך, הבקשה שלפנינו הוגשה רק בשל קביעת בית המשפט המחוזי כי העונש יבוצע החל מתאריך 27.10.2011; קביעה אשר סבור המבקש כי בטעות יסודה. לגופו של עניין, טוען המבקש כי לאור ייחודיות התיק ובעייתיות ההסתמכות על זכרונה של המתלוננת, סיכויי הערעור טובים. עוד טוען המבקש כי מדובר במעשים שאירעו, לפי הכרעת הדין, לפני קרוב ל – 25 שנים וכוונו כלפי המתלוננת בלבד; בשל כך, המבקש סבור כי אין לחשוש ממסוכנותו לציבור. נוסף על כך, המבקש היה משוחרר במשך כל תקופת משפטו החל משנת 2003 והקפיד להתייצב להליכים המשפטיים בעניינו, ולכן הוא סבור כי אין חשש להימלטות מן הדין. כמו כן, מכיוון שבמוקד הערעור מצויות טענות משפטיות בלבד, סבור המבקש כי אין גם חשש לשיבוש הליכי משפט. לבסוף, המבקש מציין כי הוא יליד שנת 1939 ומצבו הבריאותי אינו תקין ועל כן הקושי שייגרם לו מריצוי תקופת המאסר, שעשויה להיות בלתי מוצדקת, גדול במיוחד.

5.

המשיבה סבורה כי לאחר שהדיון חזר לבית המשפט המחוזי, והמבקש הורשע פה-אחד, שוב אין מקום לעיכוב ביצוע העונש. לטענתה, הסכמתה המקורית לעיכוב ביצוע העונש נבעה רק מהשאלות המהותיות המורכבות שעלו מפסק הדין הראשון, אך לאחר שפסק הדין המשלים בירר באופן יסודי את השאלות הללו, שוב אין צדק בעיכוב ביצוע העונש. כל זאת, במיוחד לאחר שפסק הדין המשלים התבסס על עדויות מומחים, וסיכויי ההתערבות של ערכאת הערעור בעדויות שכאלו, אשר נבחנו באופן מעמיק על ידי בית המשפט המחוזי, הוא נמוך. נוסף על כך, המשיבה טוענת כי מקרה זה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהלכת שוורץ

(ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)) לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר. המשיבה מדגישה במיוחד כי מדובר בעבירות חמורות ובתקופת מאסר ממושכת. לבסוף, טוענת המשיבה כי ההליכים בעניינו של המבקש נמשכים במשך כתשע שנים, והגיעה העת שיעשה צדק בעניין זה על ידי ביצוע העונש.

6.

דין הבקשה להתקבל. אין צורך בבחינה מחודשת של ההלכות המקובלות בבית משפט זה בנושא עיכוב ביצוע עונש מאסר, מכיוון שהחלטת השופט ג'ובראן מיום 15.5.2008 עיכבה את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור, והכרעה שכזו טרם ניתנה. לפיכך, שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל עוד טרם שנתקבלה הכרעה בערעור. בדיון בפני, ביקש בא-כוח המשיבה כי התנגדותו לעיכוב הביצוע תחשב כדי בקשה מצד המדינה לעיון חוזר בהחלטת עיכוב הביצוע שניתנה על-ידי השופט ג'ובראן. אלא שעמידה על תוקפה של החלטת השופט ג'ובראן אינה מוצדקת רק מסיבות פרוצדוראליות; גם באופן מהותי ראוי כי משניתנה למבקש חירותו עד להכרעה בערעור, היא לא תשוב ותישלל אלא אם הוכיח המבקש כי הוא מנצל לרעה את שחרורו. בענייננו, אין חולק כי המבקש הקפיד להתייצב לדיונים בבית המשפט, ולא הואשם או הורשע באף עבירה זולת העבירות שהתרחשו לפני כ – 25 שנים. כפי שבתי המשפט אינם נוטים לשוב ולעצור עצירים ששוחררו, אלא אם מעשיהם הוכיחו כי אין לתת בהם אמון, כך ראוי שיהיה הדין גם באשר לנאשמים שהורשעו וביצוע עונשם עוכב.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. עונש המאסר שהוטל על המערער מעוכב עד להחלטה בערעור. תנאי עיכוב ביצוע העונש, כפי שנקבעו בהחלטה (נוספת) של השופט מלצר מיום 10.3.2009 ימשיכו לעמוד בתוקפם. המזכירות תקבע את הערעור לדיון בפני הרכב בהקדם האפשרי.