ע"פ 3967/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הוגש כתב אישום בו נטען כי המערער ביצע עבירות אלימות שונות ואיומים כנגד בת-זוגו אותה עת (להלן: "המתלוננת"). כן נטען, כי המערער הדיח את המתלוננת בחקירה הן במובן זה שנתבקשה לטעון כי חבלות שנגרמו לה לא באו מידיו, וכן ניסה לשכנעה לבטל תלונה שהגישה נגדו.

בחודש פברואר 2005 הודה המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, והוא הוסיף והודה בעובדותיו של כתב-אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום, ואותו הוא ביקש לצרף כדי שייגזר לו עונש אחד. בעקבות כך הורשע המערער בעבירות של איומים, הדחה בחקירה, הדחה בעדות, שיבוש מהלכי משפט ושידול לתצהיר כוזב.

לאחר שהוגש לבית המשפט תסקיר של שירות המבחן ונשמעו טיעוני הצדדים לעונש, נגזרו למערער 3 שנות מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח. כן הוטל על המערער קנס בסך 2,500 ש"ח.

2.מאז הסתיימו ההליכים בפני בית משפט קמא, שכר המערער את שירותיו של סנגור אחר, ובאמצעותו הוא טוען עתה כי למעשה הודה במעשים אותם לא ביצע כלל, ולכפירתו הוא נתן ביטוי במהלך חקירתו, ובשיחותיו עם שירות המבחן ובא-כוחו דאז. ואולם, כך נטען, אותו סנגור הרגיעו באומרו כי משיחה עם נציג המשיבה הבין כי ייגזר לו מאסר אותו יבצע בעבודות שירות. לפיכך, טוען המערער כי הולך שולל, ועל כן הוא עותר להתיר לו לחזור בו מהודאתו ולבטל את הרשעתו, ולחלופין, להקל בעונש שנגזר לו באופן משמעותי.

3.לא מצאנו מקום להעניק למערער אף אחד משני הסעדים להם עתר. ההודאה בעובדות שיוחסו לו בתיק 961/02 של בית משפט קמא, נרשמה לא רק מפיו של הסנגור, אלא גם מפיו של המערער עצמו (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון). אותה הודאה ניתנה ביום 28.3.04, וכאשר התייצב המערער בפי בית משפט קמא בחודש יולי 2004 התברר כי טרם הוגש תסקיר של שירות המבחן, ועל כן נדחה הדיון לחודש דצמבר 2004. אלא שגם אז לא ניתן היה לסיים את ההליכים, הואיל והמערער הודיע על כוונתו לצרף את התיק הנוסף, והוא עשה זאת בחודש פברואר 2005 .

הנה כי כן, מאז הודה המערער לראשונה בפני בית משפט קמא, עמדו לרשותו כ-11 חודשים בהם היה יכול לכלכל את צעדיו כפי הבנתו, ולבקש חזור בו מאותה הודאה שנרשמה מפיו בחודש מרץ 2004. אולם, מטעמים השמורים עמו, הוא בחר שלא לעשות זאת, ומהילוכו זה הוא לא שינה גם כאשר עתרה באת-כוחה של המשיבה, במסגרת הטיעון לעונש, לגזור לו את מה שהגדירה כ " מאסר לתקופה ממושכת " (ראו עמ' 12 לפרוטוקול הדיון).

בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה, כי לא היה דבר בהליכים בפני הערכאה הראשונה שנעלם מעיניו של המערער, וההודאה שנרשמה מפיו היתה מרצונו החופשי. ואם חרף כל אלה נשמעת היום מפיו מנגינה שונה, נראה כי סיבת הדבר בכך שתקוותו של המערער לעונש קל מזה שנגזר לו, נתבדתה. והרי אין צורך לומר כי שיקול מסוג זה אינו מהווה עילה להתיר למערער לחזור בו מהודאתו.

גם באשר לעונש לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. המערער חטא בשורה של עבירות אלימות שנלוו אליהן מעשי הדחה בחקירה ובעדות. מעשים מסוג זה ראוי להוקיע ולהרתיע את הרבים מפניהם בדרך הענישה, בעיקר עקב שכיחותם. כך נהגה הערכאה הראשונה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.