ע"פ 398/97סאפייה טוני נ. סאפייה אברהים

1.בוטרוס סאפייה, אביו של המשיב, היה הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כגוש 16580 חלקה 12 מאדמות נצרת (להלן "המגרש"). בוטרוס נתן לבנו חנא, אביו של המבקש, רשות לבנות דירת מגורים על חלק מן המגרש. חנא השלים את בניית הדירה (בשנת 1968), והתגורר בה יחד עם בני משפחתו. המשיב ואחיו אנטון קיבלו מאביהם את הבעלות על המגרש, והם רשומים במרשם המקרקעין כבעלים של המגרש. חנא ובני משפחתו, לרבות המבקש, המשיכו להתגורר בדירה, ברשות הבעלים הרשומים של המגרש, כל זאת ללא תמורה. ביום 2.9.82 נחתם הסכם חלוקה של המגרש, ועל פיו, חלק המגרש עליו בנויה הדירה, שייך למשיב. אף המבקש חתום על הסכם החלוקה. ביום 25.6.88 שלח המשיב למבקש מכתב, וביטל את הרשות שניתנה למבקש, להמשיך ולהתגורר בדירה, וביקש את פינוי הדירה. משלא נענתה הדרישה, הגיש המשיב כנגד המבקש בבית משפט השלום בנצרת תביעה לפינוי וסילוק יד (ת.א 1833/88). בהגנתו בפני בית משפט השלום, לא הכחיש המבקש, כי המגרש וגם הדירה הבנויה עליו, הם בבעלות המשיב. המבקש טען בכתב הגנתו, כי המשיב לא היה רשאי לבטל את ההרשאה, אלא שטענה זו נזנחה על ידי המבקש, ומטעם זה, לא הכריע בה בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי המשיב הוא הבעלים של הקרקע עליהה בנויה הדירה, אך יחד עם זאת, דחה תביעת הפינוי, מאחר והסיק, מתוך הצהרות המשיב במהלך הדיונים, כי הוא ויתר על תביעת הפינוי כפוף לכך שהמבקש לא ירשה לזרים (שאינם בני משפחתו) לגור בדירה. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי. המשיב טען, שאין כל בסיס להנמקתו של בית משפט השלום, לפיהה הסכים המשיב להמשך מגורי המבקש בדירה. הוא טען, שההסכמה האמורה ניתנה כהצעה לפשרה, ולסיום ההליכים בין בני המשפחה האחת מחוץ לכותלי בית המשפט, אך משלא היתה כל היענות מצד המבקש, המשיך בתביעת הפינוי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ולמד מתוך המשך הדיונים בתביעה עד לשלב הגשת הסיכומים בכתב, כי לא היתה כל הסכמה לויתור על תביעת הפינוי.

2.מונחת בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על אותן טענות שהשמיע בפני שתי הערכאות דלמטה. לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות המבקש נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ערעור ברשות בפני בית משפט זה כערכאה שלישית לאחר שנשמע ערעור בזכות בפני בית המשפט המחוזי ניתן בנסיבות מיוחדות, שעולות מתוכן שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נגד מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אין זה המקרה שבפני. השאלה אם ויתר המשיב על תביעתו לפינוי אם לאו, הינה שאלה עובדתית גרידא, בה הכריעו שתי הערכאות דלמטה. משקבעו שתי הערכאות דלמטה שהבעלות במגרש עליו בנויה הדירה, שייכת למשיב, והמבקש הינו בר רשות בלא תמורה בלבד, נותרה בעינה שאלה אחת בלבד והיא, האם בנסיבותיו של המקרה, מתקיימים התנאים המאפשרים ביטול הרשות, כפי שגובשו בפסיקת בית משפט זה (ע"א 515/76 לוי ואח' נגד ויימן ואח' , פ"ד לא(2) 127; ע"א 496/89 אל קאלאב ואח' נגד אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואח' , פ"ד מה(4) 343). שאלה זו היא שאלה של יישום הדין על נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, ואיננה חורגת ממערכת היחסים בין בעלי הדין. מכל האמור לעיל עולה, כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.