ע"פ 3983/00 סרחאן אחמד נ. מדינת ישראל

העורר הורשע על פי הודאתו על ידי בית משפט השלום, בכתב אישום המייחס לו תקיפה של אשתו (ביום 6.10.97) בנסיבות מחמירות. על פי בקשת העורר בית המשפט צירף תיק נוסף, בו הואשם העורר בתקיפה חבלנית של אשתו (ביום 30.5.96 וביום 13.7.96), ואף בו הודה והורשע. בית המשפט, לאחר שציין כי הביא בחשבון את הודיית העורר, שהוא אב לארבעה ילדים ואין לו הרשעות קודמות, גזר את דינו של העורר למאסר בפועל לתקופה של שתי שנים וכן למאסר על-תנאי לתקופה של שתי שנים.

העורר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וביקש מבית משפט השלום שיעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. בית המשפט דחה את הבקשה. העורר הגיש ערר על החלטה זאת אל בית המשפט המחוזי. אך בית המשפט המחוזי ציין כי למעשה אין זו בקשה לעיכוב הביצוע של המאסר, שכן העורר כבר החל לרצות את עונש המאסר, ובנסיבות המקרה אין הצדקה לעיכוב המבוקש. כמו כן הוסיף בית המשפט המחוזי כי העורר רשאי לבקש הקדמת הדיון בערעור שהגיש לבית המשפט. בסופו של דבר דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

העורר הגיש ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי. הערר אינו עומד במבחן התנאים המקובלים לעיכוב הביצוע של עונש מאסר. ראשית, כיוון שהרשעת העורר על ידי בית משפט השלום מבוססת על הודיה שלו, הסיכוי שלו לקבלת הערעור על עצם ההרשעה אינו שיקול, המצדיק עיכוב. אין להוציא מכלל חשבון כי הערעור על העונש יתקבל. אולם גם אם כך, כיוון שהעורר נדון לתקופת מאסר לא קצרה, ספק הוא, לאור העבירות בהן הורשע, אם עונש המאסר יבוטל או יקוצר במידה כזאת שהמשך המאסר עד ההכרעה בערעור יגרום עוול לעורר.

העורר לא ביקש הקדמת הדיון בערעור, כפי שהוצע על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, הערעור נקבע לדיון בפני בית המשפט בתחילת חודש ספטמבר. סביר להניח כי במועד שנקבע יינתן פסק הדין בערעור.

לפיכך איני רואה לנכון לשחרר את העורר מן המאסר בו הוא נתון.

הערר נדחה.