ע"פ 3990/09 איציק דיין נ. מדינת ישראל

בפניי שני ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערערים. הדיון בערעורים נערך בנפרד אך החלטה זו ניתנת במאוחד בשני הערעורים בהיות המערערים נאשמים בכתב אישום אחד, כאשר גזר הדין וכן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע הינה אחת לגבי שניהם.

1.

המערערים הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גניבה, הסגת גבול פלילית והיזק לרכוש במזיד. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן נכנסו המערערים יחד עם שניים נוספים לשטח של מפעל באמצעות קפיצה מעל חומתו וגנבו מחצר המפעל זויות נירוסטה וחפצי נירוסטה נוספים מגג המפעל. במהלך הגניבה שברו הארבעה בזדון את חומת המפעל.

2.

לצורך גזירת הדין נשלחו המערערים לקבלת תסקיר מבחן. לאחר קבלת התסקיר גזר בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת איטה נחמן) על המערער 1 (איציק דיין) 15 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים, שירוצו חלקם בחופף, כך שסך הכל ירצה המערער 1 21 חודשי מאסר בפועל. כן נגזרו עליו 10 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי למפעל וקנס. המערער 2 (גונן ווקנין) צירף תיק נוסף בו הורשע בהסגת גבול ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי למפעל וקנס. בקשתם של באי-כוח המערערים לעכב את ביצוע עונש המאסר נדחתה.

3.

המערערים ערערו על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט (כב' השופטת ליאורה ברודי) דחה את הבקשות. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירות חמורות שבוצעו בחבורה- עבירה מתוכננת של הסגת גבול למפעל, גניבת מתכות ששוויין הכספי ניכר תוך כדי שבירת חומות המפעל. בית המשפט ציין כי למערער 2 עבר פלילי מכביד והוא ריצה מאסרים בפועל. אמנם בתסקיר המבחן הומלץ על אפיק טיפולי אך צוין כי הוא נמצא רק בראשיתו של ההליך. למערער 1 גם כן עבר פלילי מכביד, הוא ריצה שישה מאסרים בפועל ואף תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים. מהתסקיר בעניינו עולה כי מדובר במי שגילה רק מודעות ראשונית למצבו המורכב. בית המשפט סבר כי סיכויי הערעור העיקרי על גזר הדין אינם גבוהים, ומשנקבע מועד מוקדם לערעור (7.7.09) אין בדחיית הערעורים על אי עיכוב הביצוע כדי לסכל את מטרת הערעור העיקרי.

4.

באת-כוח המערער 1 טענה כי המערער היה מצוי במעצר בית מזה שנתיים אשר בוטל רק ביום 5.4.09. לטענתה סיכויי הערעור על גזר הדין טובים לאור המלצת תסקיר שירות המבחן להאריך את עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד המערער, ואזהרתו כי מצבו הנפשי של המערער עלול להתדרדר באופן ממשי. היא הדגישה כי המערער התייצב לכל הדיונים בבית המשפט קמא ולפיכך אין חשש להימלטות מאימת הדין.

באת-כוח המערער 2 טענה כי ישנם סיכויי ערעור גבוהים לאור הפוטנציאל השיקומי של המערער הנלמד מההליך השיקומי שעובר כעת המערער, לאור המלצת שירות המבחן ולאור נסיבותיו המקלות- הודייתו, חרטתו, התובנה שגילה והאחריות שלקח על מעשיו. כן ציינה כי למערער ילד קטן כבן שלוש וכי אשתו בהריון עם ילדם השני. הסנגורית סבורה כי גזר דינו של בית המשפט נוטה לחומרא ופוגע בציפייה שנוצרה אצל המערער בעקבות המלצת שירות המבחן. לטענתה, המערער היה משוחרר במהלך שנתיים בהן התנהל המשפט, בהן לא הפר אף תנאי מתנאי שחרורו, וניתן היה להמתין חודשיים נוספים עד לשמיעת הערעור. עוד הדגישה הסנגורית כי מבלי להמעיט בחומרת העבירות הרי שמדובר בעבירות רכוש מסוג עוון. שמעתי גם את אשת המבקש ואת מצוקתה וסבל המשפחה כולה.

5.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. ראשית אציין כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומאוזנת בעניין הבקשות לעיכוב ביצוע וכי לא מצאתי להתערב בהכרעתו בעניין. אוסיף כי בחינת הקריטריונים הקבועים לבחינת בקשות לעיכוב ביצוע גזר דין אכן מובילים לדחיית הערעורים דנן (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). אמנם מדובר בעבירות רכוש, אך נסיבותיהן אינן מינוריות כלל. מדובר בביצוע מתוכנן של עבירות על-ידי חבורה ובגניבת רכוש בסכום כסף ניכר, זאת לצד היזק בזדון לחומת המפעל ממנו נגנב הרכוש. אמנם, שיקול זה לבדו לא היה מכריע את הכף לחובת הערעורים, אך הצטרפותו ליתר השיקולים מביא לתוצאה של דחייתן. ראשית, סיכויי הערעור העיקרי, וזאת כמובן מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אינם גבוהים. הערעורים נסובים על חומרת העונש בלבד, כאשר הכלל הוא כי בערעורים מסוג זה הנטייה הינה שלא לעכב את ביצוע העונש (עניין שוורץ , פסקה 18(ו)). איני מתעלמת מהמלצות תסקירי שירות המבחן הנערכים על-ידי אנשי מקצוע מומחים בתחומם, אולם בסופו של יום, כידוע, בית המשפט, על בסיס מכלול הנתונים, מפעיל שיקול דעת ומחליט בעניין (ראו למשל ע"פ 4383/07

אבו פנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.07)).

6.

בנוסף לכך, באשר למערער 1 יש לציין כי הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים, כך שתקופת המאסר נגדו מגיעה ל-21 חודשים. במצב דברים זה גם אם תתערב ערכאת הערעור בעונשו במידה מסוימת ספק אם יהיה בכך כדי לייתר את ערעורו. לבסוף יש לציין כי למערער 1 עבר פלילי מכביד הכולל, החל משנת 1990, עבירות רכוש ואלימות רבות.

באשר למערער 2, אף שנגזרה עליו תקופת מאסר בת 15 חודשים לא ניתן לומר כי מדובר בתקופה קצרה עד כדי ייתור ערעורו אם יתקבל, וזאת במיוחד לאור העובדה שהערעור קבוע לשמיעה לחודש יולי הקרוב, בעוד פחות מחודשיים. אף למערער 2 עבר פלילי, החל משנת 1993, הכולל עבירות אלימות רבות ואף מספר עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. אמנם, המערער 2 העלה נסיבות אישיות מיוחדות, אך איני סבורה כי משקלן גובר על משקל כל השיקולים שכנגד.

לפיכך הבקשות נדחות.