ע"פ 4016/00 זלמן אלפרון נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכח וקשירת קשר לביצוע פשע בכך שבמסגרת קשר פלילי ביצע בעזרת אחרים שפעלו על פי הנחיותיו, שורה של מעשי אלימות כלפי בני משפחת האחים שרבט וזאת במטרה להניעם לשלם כספים שעל פי הטענה חבו לאלי זיו וחברה בבעלותו. היוזמה למעשי הסחיטה מקורה באלי זיו ואחרים שסייעו לו, אשר ביקש באמצעות המערער לגבות כספים שטען כי מגיעים לו. בין מעשי העבירה בהם הורשע המערער נמנים שיחות איומים ברצח כלפי בני משפחת שרבט, פעולות הצתה של מכוניות השייכות להם, הצתת משרדם, השלכת אבן על דלת כניסה של המשרד, וזריקת רימון הלם לחצר בית של בני המשפחה.

במסגרת הסדר טיעון שהושג בין הצדדים, גזר בית משפט קמא על המערער 30 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס.

2.המערער משיג על חומרת העונש ומעמיד במרכז טיעוניו את העובדה כי על אלי זיו, שותף לעבירה, נגזרו במסגרת ערעורו לבית המשפט העליון 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, וזאת לאחר שעונשו הופחת כאמור מעונש של 18 חודשי מאסר בפועל שגזר עליו בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי פער הענישה שנוצר בינו לבין שותפו לעבירה זיו חורג ממתחם הסביר, מה גם שבית המשפט המחוזי בגוזרו את דינו של זיו העמיד את חומרת מעשיו כיוזם וכמשדל לעשיית מעשי העבירה על בסיס ערכי דומה בחומרתו לזה של המערער כאן. עוד טוען המערער כי נסיבות שונות נוספות לקולא לא הובאו בחשבון במידה הראויה בעניינו וגם באלה יש כדי להצדיק התערבות בית משפט זה.

המדינה מתנגדת להקלה בעונש.

3.נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו. העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות, והנזקים שנגרמו בעטיין לקרבנות מעשי הסחיטה אינם צריכים הדגשה. חומרת מעשיו של המערער מצדיקה את העונש שנגזר עליו, משהוא מצוי במסגרת הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, נוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות דומות, ולאחר שבית משפט קמא שקל והעריך במלואם את כל הנסיבות לקולא בעניינו.

לא מצאנו כי יש לסטות מהעונש שנגזר גם לאור ההפחתה המשמעותית בעונשו של אלי זיו במסגרת ערעורו בפני בית משפט זה. נסיבות אישיות בעלות משקל ומיוחדות לנאשם זה הביאו את בית המשפט להקל בעונשו ואין בהן כדי להשליך במקרה זה על עניינו של המערער ולהביא להקלה בעונשו. בנסיבות מיוחדות אלה יש כדי להצדיק את קיומו של פער הענישה שנוצר בין שותפים אלה לעבירות ואין בו כדי לפגוע בכלל אחידות הענישה המכוון את שיקולי הענישה דרך כלל.

לאור כל האמור, אנו דוחים את הערעור.