ע"פ 4039/97 אגברייה איסמעיל נ. מדינת ישראל

השופט י' קדמי:

1.זהו ערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 12/96), לפיו הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה - בדקירה בסכין - בנסיבות מחמירות, לפי הסעיפים 333 ו335- לחוק העונשין; ונדון לעונש של חמש שנים מאסר, מתוכן שלש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. כן חויב המשיב בתשלום פיצויים למתלונן, קרבן העבירה, בסך 84,000 ש"ח.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה; וטענתה של באת-כוח המערער היא, כי אין בחומר הראיות שבא בפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס, במידה הדרושה בפלילים, את הקביעה, שהמערער הוא זה שדקר בסכין את המתלונן וגרם לו לחבלה החמורה נושא האישום וההרשעה.

2.אין מחלוקת בין הצדדים כי המתלונן נדקר בסכין ביום 12.1.96 באום-אל-פאחם, ברחוב, לא רחוק מביתו ומבית המערער; וזאת - שעה שבאותו רחוב התפתחה קטטה שבה היו מעורבים בני משפחותיהם של המערער והמתלונן. גירסת התביעה, בקליפת אגוז, היתה: כי כאשר הבחינו, המתלונן והמערער, שהיו חברים קרובים, בהתפתחותה של הקטטה, ניסה המתלונן להרחיק את המערער ממקום הקטטה ולמנוע ממנו מלקחת חלק בה; אך המערער לא ויתר וכאשר המתלונן ניסה למנוע זאת ממנו פיסית - דקר אותו בסכין קומנדו, שהביא מביתו והחזיק בחגורתו.

מנגד, גירסת המערער, אף היא כקליפת אגוז, הינה: כי אכן כאשר התקרבו הוא והמערער לביתו ביום המקרה הבחינו בקטטה שהתרחשה ברחוב, סמוך לבתי משפחותיהם הניצבים זה מול זה; ברם, המערער לא התערב בקטטה אלא נכנס לביתו ולא יצא ממנו עד שזו הסתיימה. לגירסת המערער, עילת הקטטה היתה נעוצה בהתנהגותם של שני סטודנטים שמכוניתם נעצרה בשל מכונית אחרת שחסמה את המעבר ברחוב; ולא בעילה כלשהי הכרוכה ביחסים שבין המשפחות.

3.בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלונן, לאחר שנתן אמון מלא בעדותו ומצא לה תמיכה בעדות שמסר בחקירתו במשטרה בעל חנות צעצועים - קרוב משפחה של המתלונן - לפיה היה עד ראיה למאמץ שעשה המתלונן למנוע מהמערער להצטרף אל המתקוטטים; והעיקר - לדקירתו של המתלונן על-ידי המערער.

בעדותו בבית המשפט חזר בו אמנם עד זה מדבריו, שינה את גירסתו וצמצם את עדותו לכך: שראה את המתלונן עושה מאמץ על מנת להרגיע את המערער; אך לא ראה את מעשה הדקירה אלא רק שמע את המתלונן זועק "דקרו אותי". בית המשפט לא מצא בכך עילה לשלול מעדותו של העד את כוחה הראייתי ומצא גם בעדותו המצומצמת תמיכה מספקת בגירסתו של המתלונן.

4.באת-כוח המערער עשתה כמיטב יכולתה על מנת לשכנע אותנו כי בנסיבות הענין נותר ספק לפחות לזכות מרשה. עקבנו אחר טיעוניה של באת-כוח המערער, אך לא מצאנו בהם עילה להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי.

בעל חנות הצעצועים מסר את עדותו למשטרה ביום המקרה, לפני שהיתה לו הזדמנות לשוחח עם המתלונן ולתאם עמו את העדות; והפרטים שמסר בדבר מאמציו של המתלונן להניא את המערער מלהתערב בקטטה, בדבר נסיבות הדקירה ובדבר טיבה של הסכין ששימשה לדקירה, עולים בקנה אחד עם עדות המתלונן ומסלקים כל ספק סביר במהימנותה.

במצב דברים זה, נחה דעתנו, שאין בראיות שעליהן ביססה באת-כוח המערער את טענותיה, כדי להקים ספק לזכותו של מרשה.

באת-כוח המערער צמצמה את הערעור כנגד ההרשעה בלבד. הערעור נדחה.