ע"פ 4058/11 ארז דהן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתחילת חודש דצמבר 2010 פנתה בת זוגו של המערער (להלן: כרמית) למ.ש. (להלן: המתלוננת), וביקשה לשכור את אחת הדירות שבעלה (להלן המתלונן) התכוון לבנות. המתלוננת הסבירה שבשלב זה הופסקה הבנייה עקב תלונות של שכנים, וכי הדבר מתברר בבית המשפט. מכאן ואילך החל המערער להופיע לעיתים מזומנות בביתם של המתלוננים, ולהציע את שרותיו כדי לטפל בהתנגדות השכנה. הוא הציג את עצמו כמי שקרוב משפחתו מכהן כשופט, ושיש לו קשרים במשרד הבריאות, דבר שיאפשר לו לטפל במטרד שיצרה אחת השכנות. המערער דרש תמורת שרותיו סכום של 20,000 דולר, אולם המתלונן דחה אותו, והשיב לו כי פרקליטו מטפל בעניין. חרף זאת, המערער לא הרפה, ובתאריך 22.12.10 נכנס לרכבה של המתלוננת שעה שזו היתה בדרכה כדי לאסוף את בנה מתלמוד תורה. המערער דרש לקבל סכום של 15,000 ש"ח באמתלא כוזבת, ותוך כדי כך צעק והשתולל. בעקבות אותו מפגש שוחחה המתלוננת עם כרמית, והציעה לה סכום של 4000 ש"ח. באותו יום שילמה המתלוננת את אותו סכום למערער, שדרש ממנה להודיע לבעלה כי עליו להעביר לו מכולה מלאה ברהיטים על "עוגמת הנפש" שנגרמה לו.

2.

המערער הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של קבלת דבר במרמה ואיומים. בהמשך, ובגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המדינה לדון את המערער ל-16 חודשי מאסר, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בסופו של יום נדון המערער ל-16 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 4000 ש"ח והוא חויב לשלם למתלוננים פיצוי בסכום של 8000 ש"ח.

3.

בערעור שבפנינו נטען כי בית המשפט המחוזי גזר עונש שהוגדר בנימוקי הערעור כ"בלתי מידתי וחסר פרופורציה ביחס לטיב המעשים". עוד נטען, כי העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת, ולא ניתן בו משקל ראוי להודאת המערער בעובדות, המסלול השיקומי בו הוא מצוי, והקשיים הראייתיים שעמדו בדרכה של התביעה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בגוזרו מאסר על-תנאי ממושך ושהיקפו רחב.

4.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש, המערער דרש, ללא זכות שבדין, לקבל מקורבנותיו סכום כסף נכבד, תוך שהוא טוען כי הוא פועל למענם. הוא המשיך בכך גם כשאמרו לו המתלוננים שהם אינם מעוניינים להסתייע בו, ולשיאו הגיע באותו מפגש במכוניתה של המתלוננת. מדובר אפוא כמי שהחליט לכפות את רצונו על קורבנותיו, ומכך לא הרפה תקופה ממושכת עד שהצליח לזכות בסכום כסף לא מבוטל לו הוא לא היה זכאי, כלל ועיקר. התנהגות מסוג זה כרוכה בה מידה לא מבוטלת של בוטות וחוצפה, ולמרבה הדאבה היא שוב אינה נדירה במקומותינו. בנסיבות אלו לא סברנו כי בעונש גלום רכיב כלשהו של חומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.