ע"פ 4086/08 מייקל שאהין נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

זהו ערעור המערער על חומרת גזר הדין שהושת עליו כבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט גורפינקל) ובו הוטל עליו עונש של 4 שנות מאסר, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בשיעור 20,000 ₪.

2.

המערער הורשע בהסדר טיעון בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הרקע להרשעה הוא סכסוך בין המערער לבין המתלונן על רקע הליכי גירושין בין קרובי משפחה של שניהם. בעת שהשניים נפגשו בחבורה, ועל רקע סכסוך זה, שלף המערער סכין ודקר את המתלונן 4 דקירות עמוקות בגב שגרמו למתלונן לנקב בריאה, ופגיעות שונות בגב התחתון. המתלונן הובהל לבית חולים, והמערער נמלט ממקום ההתרחשות.

במסגרת הסדר הטיעון, הוסכם כי התביעה תעתור לעונש מאסר של 4.5 שנים, וכן לעונש מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, ואילו ההגנה תטען כהבנתה. תסקיר שירות המבחן בחן את הנסיבות האישיות של המערער, ולא ראה לתת המלצה טיפולית. בית המשפט התייחס לחומרת העבירה, ובצידה – לנסיבות האישיות למערער, ובהן – גילו הצעיר והעדר הרשעות קודמות, וכן נתן משקל להודאתו של המערער בעבירה ומצבה הבריאותי של אמו. הוא קבע כי אלמלא הודאת המערער ולקיחת אחריות על ידו, היה מקום לגזור עליו עונש חמור מזה שנתבקש על ידי התביעה. בשים לב לשיקולים אלה, גזר בית המשפט את הדין ל-4 שנות מאסר, למאסר על תנאי, ולפיצוי למתלונן, כמפורט לעיל.

3.

בערעור, טען ב"כ המערער כי אף שהעונש מצוי במסגרת הסדר הטיעון, הוא לוקה בחומרה יתירה מאחר שלא ניתן משקל ראוי להיבטים השונים לקולא, ובהם – להעדר עבר פלילי למערער, ולגילו הצעיר. כן הוסיף ב"כ המערער, כי ישנה חשיבות להפחתה בעונש כעידוד למערער במאמצי השיקום החיוביים שהוא מראה.

4.

המדינה מתנגדת להקלה בעונש. היא עומדת על טיבו האלים והקשה של הארוע, אשר עלול היה בנקל להסתיים במוות. מדובר, לטענתה, בעונש מידתי, המצוי בתחומי הסדר הטיעון, וכאשר בית המשפט שיקלל כראוי את כל המרכיבים הנדרשים לענישה לחומרה ולקולא כאחד.

5.

שירות המבחן עומד בתסקירו על כך שהתנהגותו של המערער בכלא הינה תקינה וכי הוא השתתף בקבוצה טיפולית ומראה נכונות לשיתוף פעולה בהליך שיקומי. ניכרת גם הכרה מצידו באחריותו והבנה של חומרת מעשיו. נציגת שירות המבחן הוסיפה בטיעוניה בבית המשפט כי קיימת חשיבות שהמערער ימצה את ההליך הטיפולי בכלא, וכי נודעת לכך חשיבות רבה.

6.

העבירה בה הורשע המערער היא חמורה עד מאד. סכסוך אישי בינו לבין המתלונן הביא אותו לדקור את יריבו במספר דקירות סכין באיזורים רגישים של הגוף, שפצעו אותו באורח קשה, ורק בנס נצלו חייו. לא יכול להיות ספק כי עבירת אלימות כזו מחייבת, כשלעצמה, ענישה מחמירה שיהא בה גמול והרתעה כאחד. לחומרתה הרבה של העבירה יש להוסיף את הצורך, מבחינת מדיניות ענישה כוללת, להעביר מסר ברור של הרתעה מפני שימוש בנשק קר או חם, ההופך להיות נפוץ יותר ויותר בחברה הישראלית. מסר הענישה צריך להבהיר הבהר היטב את האיסור בפגיעה אלימה בזולת, ועל אחת כמה וכמה, כאשר פגיעה זו נעשית באמצעות כלי משחית.

7.

העונש שנגזר על המערער מצוי בגדרו של הסדר טיעון שנקשר עימו, ואף לא הגיע לקצהו העליון של הרף שנקבע. בנסיבות אלה, נדרשת עילה בעלת עוצמה מיוחדת להצדקת התערבות בעונש שנגזר, המצוי בתחומי הסדר הטיעון. המערער לא הצביע על עילה כזו, המצדיקה לסטות מהעונש המצוי במסגרת ההסדר.

אכן, ישנם טעמים לקולא בעניינו של המערער – גיל צעיר, העדר עבר פלילי, וביטויי חרטה ולקיחת אחריות. אולם המשקל שניתן לייחס לטעמים אלה, על רקע חומרת המעשים, אינו גבוה ומכל מקום בית המשפט קמא לא סטה מן המשקל הראוי להם, וממסגרת הסדר הטיעון שהוצג בפניו.

8.

המערער בודאי זקוק להליכי טיפול בכלא, עליהם המליץ גם שירות המבחן. תקופת המאסר שנגזרה עליו אינה רק הולמת את מלוא נתוניו של הענין, ומצויה בגדרו של הסדר הטיעון, אלא גם מאפשרת למערער למצות הליך טיפולי שהחל בו בכלא, הנושא פוטנציאל של הצלחה. מעבר לכל יתר הטעמים המובילים לאי התערבות בגזר הדין, מצוי גם האינטרס שלא לקטוע את המשכיות ההליך הטיפולי החשוב שהמערער החל בו בכלא.

ממכלול הטעמים האמורים, אין להתערב בעונש שנגזר, ויש להותירו בעינו.

הערעור נדחה.