ע"פ 4108/07 סלימאן אבולקיעאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, והסעה שלא כדין של ארבעה תושבי הרשות הפלסטינית, בניגוד לסעיף 12א(ג)(1), לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. על פי הנטען בכתב האישום, נהג המערער בתאריך 17.7.03, בשעה 11:00 לערך, באוטובוס-זעיר בכביש 60, מכיוון תל-שוקת לכיוון חברון. לאחר צומת מיתר החליט המערער לבצע פנית פרסה על אף קיומו של קו הפרדה לבן רצוף. בעת שהמערער ביצע את הסיבוב, הוא חסם את דרכה של משאית שנסעה מאחוריו, בכיוון נסיעתו, ובעקבות כך פגעה המשאית ברכב בו נהג המערער, ובתאונה זו נגרם מותם של שניים ופציעתם של אחרים – כולם נוסעי האוטובוס הזעיר.

בעקבות הרשעתו, נדון המערער לשבע שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי בעבירות של הריגה או גרימת מוות ברשלנות, ושישה חודשים מאסר על תנאי בעבירות על פי חוק הכניסה לישראל. בית המשפט המחוזי הוסיף והורה על פסילתו של המערער לצמיתות מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.

2.

אירוע מוזר התרחש במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי. מהחלטה עליה חתם השופט המלומד בתאריך ב' בניסן התשס"ו (3.4.06) עולה, כי לאחר שהסתימה שמיעת ראיות הצדדים והוגשו הסיכומים, נתגלה בתיק כתב אישום נוסף שהוגדר כ"מתוקן", שנחתם על ידי המשיבה בתאריך 3.4.05, ושוגר לבית המשפט בפקסימיליה ביום 23.5.05. בכתב אישום זה הומרה עבירת ההריגה שיוחסה למערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. אין חולקין, כי המשיבה לא ביקשה וממילא לא קיבלה את אישור בית המשפט להגשתו של כתב-האישום הנוסף. בעקבות אותו גילוי זומנו הצדדים לבית המשפט, ובאותו מעמד טענה ההגנה כי הגשתו של כתב האישום "המתוקן" כמוהו כהסתלקות המשיבה מהעבירה המקורית שייחסה למערער, ועל כן אין מקום להרשיעו בעבירת "הריגה". את הטיעון הזה דחה בית המשפט המחוזי, ובדין נהג כך. נראה כי שיגור כתב-האישום ה"מתוקן" לבית המשפט מקורו בתקלה אצל המשיבה. עם זאת, ולו היה מתברר כי המערער כיוון למסמך אחרון זה את הגנתו, צריך היה לבחון בכובד ראש את השאלה אם הגנתו לא קופחה. ברם, ברור הוא כי הכל הופתעו מגילויו של כתב האישום הנוסף בתיק, ולמעשה על קיומו נודע למערער ובא-כוחו רק לאחר הגשת הסכומים מטעמם. העולה מכך הוא כי המערער ניהל את הגנתו על פי כתב האישום בו יוחסה לו עבירת הריגה, ואם תוסיף לכך את העובדה שבית המשפט המחוזי מעולם לא נתבקש לאשר את הגשתו של כתב האישום ה"מתוקן", שוב אין ספק כי מסמך זה אינו יכול לשמש את המערער בהשגותיו כנגד הרשעתו.

3.

באשר להרשעה גופה – הגרסה בה התגונן המערער במהלך משפטו היתה שהוא עקף את המשאית המעורבת בתאונה, עד שבשלב מסוים החליט לבצע פניית פרסה ולשוב על עקבותיו. על הצורך לבצע פניה זו נשמעו מפיו של המערער הסברים שונים, אולם בהסתמך על עדויות של נוסעים שהיו עמו, שוב אין ספק כי הוא עשה זאת מאחר ואחיו שנסע לפניו באותה דרך, התריע באוזניו על קיומו של מחסום משטרתי. נראה כי המערער לא שש להגיע למחסום עם השוהים הבלתי חוקיים שהסיע, ומכאן החלטתו לשוב על עקבותיו. המערער הוסיף וטען, כי סטה לשול הימני של הדרך, עצר, ורק לאחר שוידא כי הדרך פנויה, החל לבצע את סיבוב הפרסה. דא עקא, טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת, הואיל ועל פי נתוני הזירה עמד לרשות המערער שדה ראייה לאחור למרחק של כ- 238 מ' , והרי אין זה סביר כלל כי גם אם המשאית נסעה במהירות גבוהה, היא הספיקה לגמוא מרחק זה כדי לפגוע ברכבו של המערער במהלך הסיבוב שביצע. הנה כי כן, האפשרות הסבירה היחידה היא כי המערער לא נתן, עובר לביצוע הפנייה, את דעתו לנעשה מאחור, ומסקנה זו מתבקשת מראיות נוספות שהיו בפני בית המשפט. וכך לדוגמה העיד נימר טל (ראו עמ' 50 לפרוטוקול הדיון): "אם אתה אומר לו שלפני התאונה הרכב עצר כדי לעשות סיבוב, אני אומר שזה לא נכון, הוא נתן ברקס והסתובב... הוא לא ירד לשוליים כדי להסתובב... לא ראיתי אותו עוצר בשוליים... ראיתי אותו מאט קצת והוא הסתובב, לא ראיתי שהוא ירד לשוליים". ראאד חטיב אישר בעדותו (ראו עמ' 46 לפרוטוקול) דברים שמסר בהודעה שנרשמה מפיו (ת/18), לאמור:

"הנהג של האוטו שאני נסעתי בו דיבר בטלפון, אין באוטו דיבורית, זה לא אוטו חדש, ואני לא זוכר בדיוק איך הוא החזיק אותו, הנהג נסע ולא עצר עשה פרסה . לא ידענו למה ולא גמר את הפרסה". לבסוף, נפנה לדברים ששמע מפקח חיים ריבה ביום התאונה בבית החולים, מפיו של המערער, היינו:

"נסע אחרי משאית וכאשר הגיע לצומת הוא עקף את המשאית ואז קיבל שיחת פלאפון שישנו מחסום משטרתי ושלא יגיע למחסום. הנהג ביצע פניית פרסה וטען שהמשאית התנגשה בו".

כאמור, המערער עצמו אישר כי עקף את המשאית, מרחק לא רב לפני מקום התאונה, וממילא ידע כי זו נמצאת בעקבותיו. חרף זאת, ועל אף שדה הראייה שעמד לרשותו, הוא לא הבחין בה כשהיא התקרבה אליו. אנו סבורים כי בנסיבות אלו שוב אין ספק כי המערער לא בחן כלל את הנעשה מאחור, ולמעשה ביצע את סיבוב הפרסה מבלי לעצור, ממש כפי שהעיד נימר טל. תרחיש זה תואם את עדותו של נהג המשאית מחמוד אבו סעד, שנוכח ממצאי הזירה ועדותם של שניים מהנוסעים ברכבו של המערער, שוב אין ספק כי היא נכונה.

לסיכום, המערער ביצע את סיבוב הפרסה במקום בו מסומן קו לבן רצוף, ומבלי שבחן את שדה הראייה לאחור. מי שנוהג כך, במיוחד כשהוא יודע כי משאית נוסעת בעקבותיו ובמרחק לא גדול ממנו, הנו מי שנוטל על עצמו סיכון לגרימתה של תאונה קטלנית, אף כי מותר להניח שהוא קיווה כי הסיכון לא יתממש. ובאשר לטענה לפיה גם נהג המשאית חטא ברשלנות והיה יכול למנוע את התאונה, כל שנוכל לומר הוא כי בטענה זו לא מצאנו ממש, באשר לכאורה אין בראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי כדי להצביע על תרומת רשלנות כלשהי מסוג זה.

4.

טענה נוספת שהיתה בפיו של המערער התייחסה לקשר הסיבתי בין התאונה

למותו של אחד הנוסעים – אחמד איתאללה. גופתו של אחמד נתגלתה על ידי נהגו של רכב אחר (מרואן סאלח) מספר שעות לאחר התאונה, כשהיא מוטלת בצד הדרך. ולא זו בלבד שהגופה נמצאה לא הרחק ממקום התאונה, אלא שעד התביעה נימר טל אישר בעדותו (ראו עמ' 50), כי הוא מכיר את שני הקורבנות – אחמד איתאללה ועבדאללה אלטליל ("אני מכיר אותם מדהריה"), ושניהם נמנו על הנוסעים שהיו ברכבו של המערער.

5.

נוכח האמור, שוכנענו כי הרשעת המערער בדין יסודה, וגם בעונש לא ראינו מקום להתערב. המערער חטא ברשלנות מופלגת בחומרתה, שכתוצאה ממנה איבדו שני אנשים שביקשו לפרנס את ביתם בחייהם, ובנוסף להם נפצעו אחרים. תאונה מחרידה זו נגרמה בעטייה של נהיגה מופקרת של נהג פורק עול, שככל הנראה דיני התעבורה רחוקים מלבו. נוכח המציאות הקשה בדרכים, נראה לנו כי מקומם של נהגים מסוג זה מאחורי סורג ובריח, ועל אף שתקופת המאסר שהושתה עליו אינה קלה, לא ראינו מקום לשנות ממנה, כפי שלא ראינו מקום להתערב ברכיביו האחרים של העונש.